סיפור טראגי בשלושה חלקים:

חלק א'
סיימתי הרגע שיחה עם חברה. אמא להרבה ילדים צעירים. כבר אין לה כוח. ממי היא לא ביקשה עזרה. אבל אין. מעון לתינוק או פעוטון עולים הון. בישראל אוהבים דמוגרפיה אבל לא אוהבים אנשים. אז היא איתו בבית. לא יכולה לעבוד. היא לא רוצה נדבות. היא רוצה שיהיה מי שיהיה עם התינוק כדי שהיא תוכל לעבוד. לפני כמה ימים אמרה שכבר אין לה כוח. כל נורות האזהרה נדלקו אצלי בראש. בבקשה שהיא לא תתאבד. בבקשה שהיא לא תפגע בתינוק. כשאמרתי לה שאני מפחדת שהיא תעשה לעצמה משהו היא התפרצה עלי. כל הזמן אני מבקשת עזרה היא אמרה. אבל רק כשאני אומרת שנגמר לי הכוח אז אנשים מתחילים להבין.

חלק ב'
אירוע משפחתי אצלי בבית לא מזמן. יושבים המבוגרים בסלון ומדברים. אני במטבח שוטפת כלים ושומעת הכל. "הצעירים של היום רק מקטרים כל הזמן". אומרת המבוגרת מכולן ,"כשאני הייתי צעירה לא היה לנו זמן לקטר בכלל". אשה אחרת מגיבה "אם לשירי היתה את עצמה בתור תינוקת לגדל היא לא הייתה מחזיקה מעמד". ולי למי שלא מכיר יש דיכאון אחרי לידה פעם שנייה ושני סבבים של דיכאון בהיריון השני. האשה השנייה ניגשת ושואלת "מה שלומך מאמי?" "רע", אני עונה לה. לפחות יכולתן שלא אשמע. זה לא חברי מה שאמרתן ועוד בבית שלי.

חלק ג'
ואם הייתי מתאבדת? אז הרבה אנשים היו אומרים לעצמם 'למה היא לא ביקשה עזרה'. 'איך לא שמנו לב'. ואם היה לי סרטן אולי אנשים היו יותר רכים ועדינים איתי ועם שכמותי.

נ.ב
בואו לא נחכה להתאבדות הבאה של אשה בדיכאון אחרי לידה.

נ.ב 2
לכל מי שאומרת " זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים" ביחס להבאת וגידול ילדים – שמחה בשבילך. אני מרגישה סבל כמעט כל יום. מחכה שהם יגדלו משמעותית. אז חלאס עם המשפט הזה. לא כולן מרגישות ככה.

נ.ב 3
תקטרו כמה שאתן צריכות. מבטיחה שאני אקשיב.