תופעת האלימות כלפי נשות ואנשי החינוך בארץ היא איננה תופעה חדשה אך נראה כי בשנים האחרונות גדל היקפה, או שמא, מידת החשיפה אליה. בחודשים האחרונים, כמעט מדי שבוע שובתים מספר בתי ספר עקב פגיעות מילוליות או פיזיות של הורים, תלמידים או אחרים מהקהילה, באנשי חינוך.

השיח סביב התופעה, עוסק בעיקר ברמת החומרה של האירועים, ודן בשאלה האם שביתות המחאה של הצוותים החינוכיים מוצדקות דרך הזווית המשפטית. קמפיין של ארגון המורים המשודר כיום ברדיו קורא למדינה להחמיר בענישה כלפי אלו שיעזו לפעול באלימות כלפי נשות חינוך. את המהלך מוביל יו"ר ארגון המורים רן ארז והוא מלווה בתמיכתה של הסתדרות המורים והעומדת בראשה, יפה בן דוד, שהחליטה להגיב לכל מקרה אלימות באופן מיידי על ידי השבתת בתי ספר בהם התרחשו מקרים שכאלה. מדיניות זו, ומציבה למעשה את ארגוני המורים בחזית המאבק.

לצד זאת, נשות חינוך רבות מבקשות להצביע על תופעת 'האלימות כלפי נשות החינוך' כחלק ממגמה המבטאת תמונת מצב חברתית-תרבותית המאפיינת את החברה הישראלית בעשורים האחרונים. אחת מאותן נשות חינוך היא ד"ר אמל טהא-פאהום, דיקנית הסטודנטים במכללת סכנין להוראה, אשת חינוך עם ניסיון של שנים רבות, שכתבה לאחרונה מאמר שזכה לתגובות רבות בשדרה החינוכית בישראל, המבקש להניח את האצבע על כך שהמצב כיום חמור מאוד, ועצם היציאה למאבק היא ביטוי לחוסר האונים החמור בו נמצאות נשות ואנשי חינוך רבים עקב השחיקה המתמדת במעמדן.

"במאמר שכתבתי אמרתי שאני נגד חקיקה" אמרה טהא-פאהום ל'דבר ראשון'. "במשפט הישראלי יש חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואין מצב שמישהו יפגע במישהו אחר, על כמה וכמה בתפקיד של מורה, בלי לבוא על עונשו." לדבריה, "המקום של המורה הוא מקום מקודש של שליח ציבור שתפקידו להנחיל ערכים, ואני לא חושבת שצריך להגיע למקום של לחוקק חוק כי זה רק ממעיט מהנושא החשוב, והוא הנושא הערכי של שמירת כבוד המורה."

ד"ר אמל טהא-פאהום (צילום באדיבות המצולמת).

'אם פעם ההורים היו מתייחסים בחרדת קודש לדברי המורה ומגבים את המורה מול הילד, הרי כיום אותה חרדת קודש מופנית לדברי הילד, וההורה משתלח במורה. ילד אשר נוכח בסיטואציה כזו, ילמד כי דברי המורה הם בגדר המלצה בלבד. התנגדויות מילוליות לדברי המורה יהפכו אצלו לעניין שבשגרה והדרך מה "לא בא לי" להידרדרות מילולית ופיזית לא ארוכה.' (מתוך המאמר שכתבה ד"ר אמל טהא-פאהום)

"יש כוח באופן התפיסה החינוכית, להצליח להבין את שורשי הבעיה ומאיפה מגיע המצב שבכלל פוגעים במורים. בעיניי, זה קשור באופן עמוק לתהליך שחיקת מעמד המורה. חיזוק מעמד המורה קשור לחיזוק הקשר בין המורים, להורים ולקהילה. צריך להבין שהמורה הוא האפוטרופוס השני של הילד, שדואג לצרכיו החינוכיים כמו גם לצרכיו הנפשיים במשך כל שהותו בבית הספר. אם יש חילוקי דעות וקונפליקטים, וגם אם מורה טעה בהחלטה מסוימת או התייחס בצורה לא מכבדת לתלמיד, אפשר לפתור את הנושא דרך דיאלוג וגישור."

טהא-פאהום בטוחה כי המצב כיום הוא תוצאה של שינוי בערכים וביחסי הכוחות בתחום האחריות והסמכות בקהילה, במקביל לשחיקתן של הסמכות ההורית וסמכות אנשי החינוך. לדבריה, זהו מצב שמעמיד את התלמידים בעמדה של 'לקוח' שעל המערכות סביבו לשרת אותו, דבר שמעמיד את ההורים והמחנכים, שבעבר נחשבו לגורמים חינוכיים מקבילים, לצדדים שונים בעימות שיוצר, בין היתר, מפגשים טעונים ואף אלימים. "בבית שגדלתי בו, המורה היה כמו נביא. מישהו שהוא שליח, שעושה את המלאכה שלו נאמנה. זה בכלל לא היה בא בחשבון לפגוע במורה, כי ההתייחסות אליו הייתה אחרת לחלוטין."

מורה בכיתה (צילום ארכיון: קובי גדעון / פלאש 90).

לדבריה של טהא-פאהום, המחנכות הצעירות לעתיד חוששות וכי ניתן לחוש את הקושי מתגובות המורים בשטח. "אחרי שכתבתי את המאמר קיבלתי המון תגובות ממורים רבים שסיפרו לי על פגיעה במורים." היא הוסיפה כי "המכללות להכשרת עובדי הוראה צריכות להשקיע המון עבודה בסוציאליזציה של המורה כך שהוא יהיה בעל ערכים וכלים שאותם יוכל להנחיל לתלמידיו, בינהם כבוד הדדי הומניזם, פתרון בעיות דרך דיאלוג ועוד. אני לא חושבת שיש בעיות שאי אפשר לפתור בין בני אדם, אלא אם כן אנחנו לא רוצים. אנחנו מתייחסים הרבה לכך בכלים ובשיחות שלנו עם הסטודנטים, בדגש על איך יוצרים את הקשרים והמרחבים בין הקהילה וההורים לבית הספר, בשביל לייצר סינרגיה בין כל החלקים, לחיזוק המערכות הכלליות."

למרות המצב הקשה, טהא-פאהום נשמעת אופטימית כי לדעתה אנשי החינוך בשטח – המנהלים, המורים ואף הקהילות, מודעים לבעיות ומוכנים לנסות לכונן שיטות חדשות של מפגש בין הצדדים. "אין גזירות משמיים בעניין הזה. אנחנו מסוגלים להביא את השטח לשינוי."