לאחרונה עלו לכותרות קריאות של כלכלנים דומיננטיים בארה"ב להעלות את יעד האינפלציה של הבנק הפדרלי מ-2% ל-4%. במסיבת העיתונאים בה הודיעה נגידת הבנק ג'נט יילן על העלאת הריבית, ענתה למכתב בנושא שכתבו מספר כלכלנים בכירים, בהם גוז'ף שטיגליץ ושר האוצר של ארה"ב לשעבר, במשפט: "אנחנו נשקול העלאת יעד האינפלציה בטווח הארוך" ואמרה כי הנושא הוא "מהחשובים ביותר העומדים למול מעצבי המדיניות המוניטרית".

אמירה זו של יילן הכתה גלים בתקשורת הכלכלית. מזה שנים, בכל מדינות המערב מנהלים הבנקים המרכזיים מאבק עיקש נגד האינפלציה (עליית המחירים), הכולל הצבת יעד אינפלציה שנתי על סביבות 2%. מוכנותה של יילן לשקול מעבר למדיניות מוניטרית אשר חורגת משמירה על אינפלציה של 2% היא פורצת דרך.

מלכודת הנזילות

הטענה המרכזית המועלת במכתב היא שאינפלציה גבוהה יותר תמנע מהשוק ליפול ל"מלכודת הנזילות". מושג זה, אשר נטבע ע"י הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס, מתאר מצב בו בזמן מיתון מוריד הבנק המרכזי את שער הריבית במטרה לעודד השקעה, אך התוצאה המקווה לא מתממשת גם כשהריבית מגיעה ל-0%, מצב שלכאורה אמור להקל על השקעות (מאחר והריבית עליהם נמוכה) ולעודד צמיחה. בנקודה זו, מאבד הבנק את היכולת להוציא את המשק מהמיתון בכלים המוניטריים המקובלים.

כדי להימנע ממצב זה, טוענים הכלכלנים החתומים על המכתב, יש להעלות את יעד האינפלציה, ואת הריבית בשיעור דומה. כך, יזכה בנק המרכזי ב"מרחב תמרון"  נוסף בעת מיתון, היות ויוכל להוריד את הריבית יותר פעמים ונמוך יותר. אם האינפלציה והריבית עומדות על שיעור גבוה, הבנק המרכזי עשוי להוריד את הריבית נמוך יותר. כך לדוגמה, ריבית בגובה 10% יכולה לרדת ב-10% עד שתגיע ל-0%. זאת בניגוד למצב בו האינפלציה והריבית עומדות על 2%, אז ניתן להוריד את הריבית בעת משבר ב-2% בלבד.

ג'נט ילן – יו"ר הפדרל ריזרב צילום:dailyreckoning

"כדי להתכונן למצב של משבר כלכלי נוסף בשנים הקרובות, אנחנו צריכים להעלות את יעד האינפלציה" אמר טים דיואי, כלכלן מאוניברסיטת אורגון. "אם יש לנו חלון של שנתיים-שלוש עד למיתון הבא, נצטרך להזדרז עם העלאת היעד כדי להתכונן".

צמיחה מול יציבות מחירים

לצד זאת, ישנו היבט נוסף של העלאת יעד האינפלציה. היבט זה קשור בהיותה של האינפלציה תוצר לוואי של צמיחה מוגברת ועליות שכר.

עליית מחירים מאפיינת בדר"כ כלכלה אשר נמצאת במגמת התרחבות – זאת אומרת שבה העסקים הולכים ומגדילים את תפוקתם ומרחיבים את פעילותם, הביקוש לעובדים גדל ומשכורתם עולה. בדינמיקה כזו, נוטים המחירים לעלות בד בבד עם עלייה במשכורת, מה שמאפשר לאינפלציה לא לפגוע ואף להיטיב עם ציבור השכירים, המהווה את מרבית האוכלוסייה. על רקע המצב היום, בו למרות אחוזי האבטלה הנמוכים בארה"ב המשכורות לא עולות משמעותית וכך גם שיעור הצמיחה, הבחירה בהגדלת יעד האינפלציה נראית לכותבי המכתב כאופציה שראויה לשיקול דעת.

שטיגליץ: "ההיסטוריה מוכיחה כי משקים בהם מונהגת מדיניות איפלציונית מיטיבים עם העובדים, וביניהם שכבות מוחלשות ביותר כמו נשים ומיעוטים".

"המצב היחיד בו אחוזי האבטלה יורדים והמשכורות עולות הוא המצב של שוק עבודה מהודק, הרבה יותר מהודק מהשוק שנוצר תחת יעד האינפלציה של 2%" אמר ג'וזף שטיגליץ, כלכלן החתום על המכתב. "בכל הנוגע לעובדים, התשובה היא חד משמעית: הם מרוויחים מזה (העלאת האינפלציה)".

ריבית נמוכה, צמיחה ועליות שכר נוטות להתרחש במקביל. ואכן, בעשורים שלאחר מלחמת העולם השניה, תופעות אלו התרחשו ברציפות יחסית. עם זאת, בעשורים האחרונים, נוטים הבנקים המרכזיים להעדיף מדיניות אשר שומרת על "יציבות מחירים", ע"י הצבת יעד אינפלציה שנתי נמוך, בדרך כלל סביב 2%. מטרת המדיניות היא לדאוג לכך שהמחירים במשק יישארו קבועים יחסית, דבר הנקרא בלשון הכלכלית "יציבות מחירים".

הכלכלן ג'וזף שטיגליץ 2015 (צילום: UNIDO / Flickr).

מדיניות "יציבות המחירים" אכן הוכחה ככזו המשיגה את מטרותיה. מרבית מדינות המערב, כולל ישראל, עומדת ביעד האינפלציה השנתי הנמוך שלהם. עם זאת, לעמידה ביעדים אלו יש תג מחיר מבחינת המשק. המשקים המערביים מאופיינים בעשורים האחרונים בצמיחה נמוכה, ובעליות שכר זעומות. זאת למרות שיעורי ריבית אפסיים אשר מונהגים ברוב מדינות אלו מאז 2008. למעשה, לא ניתן היה להגיע ל"יציבות מחירים" לולא הצמיחה הנמוכה.

כך, בארה"ב, הצמיחה לנפשה ירד מ-2.2% ב-1947 ל-0.9% בלבד בשנת 2001. צמיחה נמוכה זו מתאפיינת בשחיקה ניכרת של שכר העובדים. כך, בסוף שנות ה-70 עמדו עליות השכר הממוצעות בארה"ב סביב 15%. לעומת זאת, היום נוטה השכר הממוצע לעלות ב-0%-5%.

למול מגמה זו, מציבה קבוצת הכלכלנים אשר יצאה בדרישה להעלות את יעד האינפלציה חלופה: יישום מדיניות מוניטרית מרחיבה. "אנחנו צריכים לתמוך ביעד אינפלציה גבוה יותר, במקביל לצעדים מרחיבים נוספים שיקלו על ניהול המדיניות המוניטרית" אמר ג'ייסון פורמן, כלכלן אמריקאי ושר האוצר לשעבר.

הכלכלנים החתומים על המכתב מציעים בפועל לאמץ מדיניות מוניטרית מרחיבה, אשר תוריד את הריבית ותעודד את ההשקעה, וכך את הצמיחה. ע"י שימוש בכלים מוניטריים כגון הורדת ריבית, רכישת אג"ח או הרחבה כמותית (כלי שנעשה בו שימוש בשנים האחרונות ומהותו הזרמת כסף לשוק על ידי הבנק המרכזי), דואג הבנק להרחיב את היצע הכסף בשוק, וכך מוריד בפועל את ערכו. דבר זה מוזיל את ההחזר על הלוואות, ומעודד השקעה.

מחברי המכתב מקווים כי המוכנות של הבנק הפדרלי לשקול העלאת יעד האינפלציה בעתיד תוביל לשינוי ביחסם של בנקים מרכזיים שונים לנושא. "הדבר החשוב הוא לקיים חשיבה מחודשת בתוך הפד ובתקווה בנקים מרכזיים שונים לאור הממצאים התומכים בהעלאת יעד האינפלציה" אמר נריאנה קוכרלקוטה, נגיד הבנק המרכזי של מדינת מיניאפוליס.

מדיניות "יציבות המחירים" אכן משיגה את מטרותיה. לעמידה ביעדי אינפלציה נמוכים יש תג מחיר מבחינת המשק. המשקים המערביים מאופיינים בעשורים האחרונים בצמיחה נמוכה, ובעליות שכר זעומות

ההתנגדות מימין

עם זאת, לרעיון העלאת יעד האינפלציה קיימים מתנגדים, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית. כך למשל מרכז קאטו, מכון מחקר כלכלי ימני, פרסם לאחרונה דו"ח בשם "ביקורת ההצעה להעלאת יעד האינפלציה". בדו"ח זה נטען כי אינפלציה גבוהה יותר איננה רצויה היות והיא פוגעת ב"כוח הרכישה של הכסף" וביציבות המחירים.

כנגד טיעונים אלה, נאמר כי יציבות המחירים, או שמירה על שווי הכסף היא מדיניות כלכלית המיטיבה עם נותני האשראי – שכבה מצומצמת ביותר באוכלוסייה. בנקאים והעוסקים בפיננסים מעוניינים לשמור על ערך הכסף בו הם מחזיקים, ולהעלות את מחיר ההלוואות אותם הם נותנים (הריבית). כך, צמיחה מוגברת והאינפלציה הנלווית לה, הדורשת אשראי זול יחסית כדי לעודד השקעה, איננה מיטיבה איתם.

דבר זה בא לידי ביטוי בתוכן הדו"ח של מכון קאטו. המחברים מצטטים את מילטון פרידמן, הכלכלן הימני ואבי המוניטריזם: "נראה שהצבת יעדי אינפלציה היא הדרך הבטוחה להשגת מטרתינו – יציבות מחירים". ההתנגדות לאינפלציה, ואפילו המתונה ביותר, מטרתה לשמור על ערך הכסף על חשבון צמיחה והעלאות השכר הנלוות לה. על כך אומר שטיגליץ: "ההיסטוריה מוכיחה כי משקים בהם מונהגת מדיניות איפלציונית מיטיבים עם העובדים, וביניהם שכבות מוחלשות ביותר כמו נשים ומיעוטים".