בשבוע שעבר התאספו בלב ירושלים עשרות צעירים וצעירות והכריזו על הקמתו של מוזיאון חדש בישראל – בניין החברה הישראלית. המוזיאון החדש אינו ממש מוזיאון רגיל ובניגוד לשמו בניין עוד אין לו, אך שאיפה גבוהה כבר יש – להוות מרחב מעצב חברתי שיאפשר לאנשים שונים בחברה הישראלית להכיר את ה'אחרים' ו'האחרות' סביבם. עשרות הצעירים שהצטופפו בבניין מבנה 'המפעל' במרכז העיר עברו בין שני חדרים, בחללים שהיוו מעין טעימה מהעתיד אותו מדמיינים היוצרים למפעלם.

בין הסדנאות ושולחנות התצוגה השונים ניתן היה לנוע בין סרטונים של ריקודי זוגות חרדים המלווים במוזיקת כליזמר, לצד ספרים וחוברות מהמדף החרדי, ואפילו תמונות המשפחתיות. בשולחן אחר ניתן היה למצוא פריטים של עולה חדש מחבר העמים: רשומות מאולפן, כומתה, ספרון ללימוד עברית ועוד. בשולחן אחר היה מונף דגל הגאווה, חוברות מהבית הפתוח, קופסה של משחק המחשב 'סימס', מכתב של בחור צעיר שיצא מהארון וברושורים ומרצ'נדייז שונים ממצעד הגאווה האחרון. ליד כל פריט הייתה מדבקת ברקוד לסריקה עם הסמארטפון שגילתה סיפור מאחורי כל פריט, אם זה רישום ביומן, הערה, מחשבה, חלום, זיכרון או תהייה – אשר מקנים אווירה וחוויה של מפגש אינטימי וקרוב עם האדם שמאחורי הפריט.

אילן (השולחן הגאה), קורות חיים. "הייתי ממארגני מצעד הגאווה. כשקיבלו אותי לעבודה באחד המוזיאונים בירושלים, הבוס שלי אמר לי שלא הייתי צריך לכתוב את זה בקורות חיים". מיצג הגאווה, בניין החברה הישראלית (צילום: דוד טברסקי).

"אנשים מרגישים שדורכים עליהם, שלא רואים אותם ולא מכירים אותם, שיש סטיגמות קשות שמקבעות אותם," מספר עמרי בן-עמי, מיוזמי הפרויקט, העומד בראש העמותה שמפעילה את המוזיאון. בן-עמי הגיע לרעיון הקמת המיזם לאחר מסע של חיפושים ושיחות שהחל בעניין "קטן" שהטריד אותו: איך יראו החיים בישראל בעוד 15 שנים. "הבנתי לגבי עצמי היא שאני חלק מחברה, מקהילה, והשאלה החשובה מה יעשה את המקום שאני חי בו ליותר טוב, מה יעשה את החברה הישראלית ב-2030 לטובה יותר?  שאלנו אנשים רבים איך החברה הישראלית בשנת 2030 תראה בעיניהם, מה מפחיד אותם, מה הם רוצים, מה החברה צריכה". מספר בן-עמי

"מה שמשותף לכולם, לא משנה מאיזה מגזר הם ולא משנה מאיזה מעמד או נטייה מינית הם, הוא שכולם מרגישים שהם מיעוט" אומר בן-עמי, "מיעוט הולך וקטן שדופקים אותו". בן עמי מסביר שרוב הציבורים שפגש "רוצים שיכירו אותם מהמקום העמוק. הרבה מפגשי גשר כאלו לא מצליחים להגיע לעומק ולהכניס אותך לחוויה של מה זה אומר להיות בן אדם אחר".

'בניין החברה הישראלית' מבקש להוות מרחב שבו המבקרים יוכלו לפגוש את האחר דרך העיניים של האחר. "זו חוויה שלפעמים מפחידה ולפעמים לא מתאפשרת ברחוב שהולך ומצטמצם מבחינת הציבוריות שלו. בניין החברה הישראלית הוא מודולרי. אב חרדי-אשכנזי ייקח את הילד שלו למקום שבו הוא יוכל להבין מה זה להיות אתיופי בישראל אבל לא בהכרח ירצה להכיר לו מה זה להיות לסבית בישראל… הרעיון הוא להצריך ליצור מרחבים שיאפשרו דיאלוג."

דניאל ויגור (שולחן העולים חבר עמים), מחשב עם תוכנת קונטקט. "זה כמו פייסבוק אבל של רוסים. יש אותו רק לצעירים. זה נקרא קונטקט. למבוגרים יש רשת אחרת- אדנאקלאסניקי- "חברים לכיתה"." מיצג העולים, בניין החברה הישראלית (צילום: דוד טברסקי).

אחד המושגים שבן-עמי משתמש בהם הוא 'תרבית' מונח שמושאל מתחום הביולוגיה כדי לתאר את חזונם לעיצוב המרחבים השונים בבניין. "אנחנו לא מדברים פה על תערוכה שמישהו עורך אותה. בביולוגיה אתה גוזר חתיכה חיה מצמח, חיה או בנאדם, שם אותה בתרבית, צלחת פטרי קטנה, ונתן לה להתפתח. אפשר לעשות עליה ניסויים, רואה איך מגיבה, חיה ומשתנה – זו חתיכה חיה. יש פה ניסיון לדגום באופן חי את התאים השונים בחברה ישראלית וליצור משהו שהוא כל הזמן חי, מתפתח, משתנה, נולד או מת בחברה שלנו. איך מגדלים את הילדים בו? מה היחס בין בני הזוג, בין ההורים לילדים?"

במהלך ערב ההשקה התקיימה אספת חברים ראשונה של חברי העמותה בה הוחלט על הצעדים הראשונים לקראת השנה הקרובה. בין היתר הוצגו ארבעה ציבורים (החברה החרדית ליטאית, המגזר האתיופי, הבדואים בנגב ומחוסרי הדיור בישראל) שמתוכם יבחרו חברי העמותה שניים להתמקד בהם.

"העמותה הוקמה לפני ארבעה חודשים בלבד", אומר בן-עמי. "השנתיים הקרובות יהיו שנתיים של חריש בהם נעבור את החברה הישראלית ונייצר שיח ציבורי סביבה. לכנס היום הגיעו מעל 100 איש והיום יש לנו 35 חברי עמותה ושותפים רבים בעירייה, שותפים ארגוניים ועוד. כרגע אנחנו עוד מאוד קטנים ומאוד לא כלליים, יש לנו דרך ארוכה ליצור שותפויות עם החברה הערבית, החרדית ועוד. בהמשך נתחיל לחפש מקום למשרדים, לתורמים ועוד".

ל"מוזיאון" המתוכנן אין מבנה כאמור, ואפילו מיקומו אינו סופי. "כמובן שבשנתיים הקרובות נצטרך להבין על איזה בניין אנחנו מדברים ואיפה הוא יהיה" אומר בן-עמי אך מבהיר: "מבחינתי זה חייב להיות פה בירושלים. אנחנו אנשים פרגמטיים אבל העמדה הערכית היא שירושלים היא מרכז לחברה הישראלית, לכל מי שגר פה, זו העמדה שלנו, שהבניין יהיה במקום שהוא הלב של הלב ובטח במקום כמו ירושלים שהוא הכי מגוון, הכי שלם מבחינת החברה הישראלית שתמיד משיג את החברה, במגמות שלו, לפחות 10 שנים לפני החברה כולה".

מוטי ומריה (שולחן יוצאים בשאלה מהמגזר החרדי) ,פמוטים מאובקים – "לא ברור לי למה אבל בזמנו הבטחתי לאמא שלי שאדליק נרות בערב שבת, לא יוצא לי לקיים את ההבטחה אבל הפמוטים עברו איתי כבר כמה וכמה דירות. בכנות – אין לי מושג למה". מיצג החרדים, בניין החברה הישראלית (צילום: דוד טברסקי).

אורי אונטרמן, מורת דרך ירושלמית וחברה בעמותה, מספרת שמה שהוביל אותה לפרויקט הוא הרצון להכיר חלקים אחרים בחברה הישראלית בעצמה ולאחרים. "כל חיי הם בירושלים ותקופה מאוד ארוכה הסתובבתי בתחושה קשה של תסכול שלא מבינים אותי. ככל שדיברתי על זה הבנתי שזה לא דבר שייחודי לי בתור אישה, סטודנטית, ירושלמית. לקח לי זמן להבין שזה דבר חוצה מגזרים ומגדר, תחושה כלל ישראלית של לא מבינים אותי" מספרת אונטרמן "אבל עד כמה אני יכולה להכנס למאה שערים או לכפר ערבי?"

אונטרמן אחראית על הפרויקט הבא של העמותה, הקמת חלל לדוגמה שיהווה מעין אבטיפוס לאחד המרחבים שיקומו במוזיאון. "שנה הבאה נציין 70 שנה למדינת ישראל, אם אנחנו מסתכלים על המפעל הציוני הוא מפעל מדהים והאתגר של החברה הישראלית היום הוא להצליח להפגיש בין הקצוות" מספרת אונטרמן "אני חושבת שתהיה היענות אדירה למפעל הזה, כולנו, בין אם נודה בזה או לא, רוצים להיות זבוב על הקיר. הסקרנות תהיה הדבר הראשון שמגניב ומרתק. והשלב הבא אחרי הסקרנות יהיה שלב של 'הבנתי מישהו אחר, אני מת שיבינו גם אותי'."

פרטים נוספים על המיזם ניתן למצוא באתר האינטרנט של העמותה.