"לפני שלושים ושלוש שנים נאסרתי, כאן במוסקבה, על ידי שלטונות ברית המועצות בעוון לימוד השפה העברית.
נאסרתי, כי לימדתי את השפה, שבישרה לעולם את דחיית העריצות ואת שלטון הצדק, את אהבת האדם ואת תקוות הדרור.
השפה, בה התנבאו נביאי ישראל, על היום בו "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

נאסרתי, כי פעלתי להפצת השפה בה נאמר לאברהם, מייסד הדת היהודית: "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".
רק אחרי תשע שנים כִּמְסוֹרַב עליה, מתוכן שלוש שנים של עבודות פרך בגולאג, יכולתי גם אני לצעוד בעקבות אברהם אבינו.
לפני שלושים שנים בדיוק עליתי לארץ ישראל, המקום בו הוקמה מחדש מדינת היהודים.

זו המדינה בה התרחש נס תחייתו של עמי, מֶאֶפֶר הגלות והשואה; בה הִפְרִיחַ את השממה, הֶגֶן על עצמו, וחי מתוך חירות לאומית משגשגת;
בה הֶחֶיַה את העברית, שפת הקודש, שהייתה רדומה במשך אלפיים שנה.

היום, אני עומד כאן לפניכם, כיושב-ראש כנסת ישראל, ובאותה השפה שֶבְּעָוֹון הוראתה נאסרתי, אני מברך אתכם בָּבְרָכָה הָיְהוּדִית הָעָתִיקָה: "שלום עליכם"!
גם בְּחָלוֹמוֹתָיי הטובים ביותר, לא האמנתי שאגיע לרגע הזה. עבורי, זוהי סגירת מעגל כפולה: שלי, יולי אדלשטיין, ושל העם היהודי כולו, שאני עומד כאן כנציגו.
אני מודה לך, גבירתי יושבת ראש מועצת הפדרציה, על שנתת לי את ההזדמנות הָהִיסְטוֹרִית הזו, ועל קבלת האורחים הלבבית.

(עד כאן עברית)

—–

לפני זמן קצר נחגג בישראל יובל לניצחון המרשים במלחמת ששת הימים. אחת ההצלחות של אותו ניצחון הייתה איחודה של ירושלים, שאפשרה ליהודים גישה מחודשת אל כותל המערבי והמקומות הקדושים, וחופש פולחן מלא לבני כל הדתות בעיר הקדושה בעולם.
אך למלחמת ששת הימים היו גם השלכות אחרות. ברית המועצות תמכה ללא עוררין במדינות ערב וניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל. מאז, כל אהדה למדינת היהודים נתפסה כפעילות מחתרתית כנגד ברית המועצות, כל עניין בתרבות היהודית, בשפה העברית, בטח ובטח הרצון לעבור להתגורר בישראל – כל אלה היוו עילה לרדיפה.

למרבה המזל ולטובת שני העמים שלנו, ימים אלה נותרו בעבר. חלפו יותר מ-25 שנים מאז חידוש היחסים הדיפלומטיים, ואני בטוח שתסכימו איתי, שזמן זה לא עבר לשווא. הקשרים הכלכליים בין שתי המדינות שלנו הולכים ומתחזקים, נושאים פוליטיים טעונים נידונים באופן יעיל, לאחר ביטול הויזות בין שתי המדינות – מאות אלפי תיירים רוסים מבקרים מדי שנה בישראל. מיליון אזרחי ישראל דוברי רוסית מהווים גורם חשוב ב"דיפלומטיית העם" התורם לחיזוק הקשרים התרבותיים, החברתיים והאנושיים בין שתי המדינות שלנו.

כמובן שלא כל הבעיות נפתור ועדיין יש לאן לשאוף, אך אין ספק שאנחנו בדרך הנכונה.

שיתוף פעולה בין-פרלמנטרי משחק תפקיד מיוחד במינו. בזכות המאמצים שלך, גברת מטוויינקו, הקשרים בין הכנסת לבין מועצת הפדרציה של רוסיה הולכים ומתהדקים. רק לפני שבוע הייתה לי ההזדמנות לשאת דברים במפגש בין וועדת החוץ והביטחון של הכנסת לבין עמיתינו ממועצת הפדרציה. אגודת הידידות "רוסיה-ישראל" פועלת במלוא המרץ.

גברת מטוויינקו, חברי המועצה המכובדים!

אין זה סוד שיחסים בין-מדיניים מבוססים על תועלת הדדית. לא אסתיר את העובדה שכאשר אני עוקב אחר מפגשים בין ראש ממשלת ישראל עם נשיא רוסיה וכשאני עצמי נפגש עם נציגי רוסיה – אני חש בסוריאליזם המאפיין את האירוע. במבט ראשון ניתן לשאול, איזה שיתוף פעולה של שווים בין שווים אפשר לקיים בין ישראל המונה שמונה מיליון תושבים בלבד לבין רוסיה הענקית? אך במשך 69 שנות קיומה של מדינת ישראל הגענו לכך שמדינות מובילות בעולם רואות בנו שותפים שווים.

לא תמיד זה היה כך. בשנת 1948 התגוררה בישראל אך ורק עשירית מכמות האנשים העכשווית. חלק משמעותי מהאזרחים היו יהודים שנמלטו מהתופת של השואה. אך גם מיד לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, היא הותקפה על ידי צבאותיהן של חמש מדינות ערב. הנושא בדבר ההתפתחות העתידית של המדינה לא עלה אז לסדר היום, משום שלא הייתה וודאות שמדינת ישראל תשרוד יותר ממספר ימים.

אך מדינת ישראל עמדה במתקפה, שרדה והגיעה להישגים מרשימים בתחומי התעשייה, החקלאות, הרפואה ובעשורים האחרונים – גם בתחום ההיי-טק. לא היו לנו משאבי טבע רבים, אך ניצלנו באופן מיטבי את המשאבים האנושיים שעמדו לרשותנו.

לשאלה "מהו סוד ההצלחה?" אין תשובה חד-משמעית, אך אנסה לתת את שלי. אני חשוב שהסוד טמון בכך שהישראלים לעולם לא ניסו לדחות למחר את מה שאפשר היה לעשות היום. לא אמרנו: "נפתור את עניין הביטחון – ונתחיל לעסוק במדע", "אחרי שננצח את הטרור, אז נתחיל בפתרון בעיות החינוך". בישראל היה זה ידוע מאז ומתמיד: החיים באזור שלנו תמיד יהיו מורכבים והם לא יסלחו לנו אם נתחיל לדחות את הנושאים החשובים לעתיד הבלתי מוגדר.

למרבה הצער, למרות כל ההישגים – אנחנו עדיין עומדים בפני אתגרים רציניים. בגבולנו הצפוני פועל אחד מארגוני הטרור המסוכנים ביותר – "החיזבאללה", המצויד בנשק חדשני ומתקדם. לא פעם ולא פעמיים שוחחתי עם מומחים שטענו באופן משכנע ש"חיזבאללה" זה לא כנופיה אלא ארגון דמוי-מדיני. וכל עוד ירושלים לא "תשוחרר" משליטת הציונים, ממשימתם של מנהיגי הארגון החצי-מדיני הזה לא תושלם בעיניהם.

המצב בדרום אינו טוב יותר. לאחר שכוחות ישראל עזבו את עזה, חמאס עלה לשלטון. אני לא אפתיע אף אחד אם אומר שחמאס אינו מתחשב כלל בחיי אזרחי ישראל, שכנגדם הם מנהלים מלחמת טרור רבת שנים. אך הם מתייחסים לחיי התושבים הערבים בעזה באותו הזלזול. פעמים רבות נשמעים קולות על כך שבעזה מתחולל משבר הומניטרי. וזו האמת – החיים שם קשים מנשוא. אך אל לנו לשכוח שכל טיל שנורה לעבר ישראל מהרצועה – שווה לעשרות ארגזים עם חיתולים, תרופות, צעצועים, מזון – שלא ניקנו. כל מטר של המנהרות התת-קרקעיות שנחפרו תחת עזה – שוות לבתי ספר ובתי חולים שלא נבנו. אני יודע על מה אני מדבר, ביקרתי במנהרות אלה – הן מאובזרות באופן טכנולוגי ומתקדם ורחבות מספיק בכדי שאופנוע או אפילו רכב רגיל יוכלו לעבור בהן בקלות.

אנשים אלה בוחרים טרור על פני טובת האזרחים שלהם. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות כמוהם. לכן מדי יום מאות משאיות מגיעות לעזה מישראל, עמוסות במזון, דלק וחומרי בניין, זאת למרות שאנחנו יודעים טוב מאוד שחלק מהסיוע הומניטרי זה יופנה לבניית המנהרות התת-קרקעיות האלה ויצירת הטילים.

ומאחורי החיזבאללה והחמאס נמצאת איראן, שמזה שנים רבות מנסה בנחישות להקים בלבנון ובסוריה מוצב קדמי שלה על מנת להרחיב את שליטתה באזור ולהפיץ בו את אידאולוגיית השטנה ושנאת האדם שלה, אשר מאיימת על כל העמים במזרח התיכון. הסכנה המיוחדת הטמונה בניסיונות אלה נובעת מעובדה שידועה לנו היטב, והיא ניסיונות רבי-השנים של איראן להקים מערך לייצור נשק להשמדה המונית שיאפשר לה לפרושֹ מעל גרורותיה באזור מטריה גרעינית. אך הפעילות ההרסנית של איראן מתפשטת הרבה מעבר למזרח התיכון. כמעט בכל פיגוע הנעשה כנגד ישראלים בכל מקום בעולם, בין אם זה תאילנד, ארגנטינה או בולגריה – עקבות הדם מובילים תמיד לטהרן.

חברי המועצה המכובדים!

כמעט מדי שבוע אנו רואים רכבים הדורסים עוברי אורח תמימים, ומחבלים מתאבדים מפוצצים תלמידי בית ספר בהופעות. בעולם כמעט לא נותרו מדינות שלא נתקלו בתופעת הטרור. תאמינו לי, כשישראלים שומעים על הפיגועים במטרו בסנט פטרבורג או בשדה התעופה במוסקבה – הלב שלהם מתמלא כאב. אך בואו נזכור שיש רק דרך אחת לנצח את הטרור – להפסיק לחלק את המחבלים לטובים ורעים, ל"משלנו" ול"זרים", נכונים ולא נכונים. הטרור הוא אחד ויחיד ונוכל לנצח אותו אך ורק באמצעות לוחמה אמיצה כנגדו, צד לצד.

גברת יושבת הראש, חברי המועצה המכובדים!

לפני 75 שנה העולם עמד מול איום הנאצים. באותה תקופה, מדינות שונות התאחדו חרף כל ההבדלים בניהן ועמדו יחד במלחמה כנגד הרוע המוחלט וגברו עליו. ואנו בישראל זוכרים היטב את התפקיד של הצבא האדום בהפסקת השמדת העם היהודי.

לא לשווא דווקא בישראל נמצאת האנדרטה היחידה לזכר חיילי הצבא האדם מחוץ לגבולות מדינת ברית המועצות לשעבר, שנחנכה על ידי הנשיא פוטין לפני חמש שנים בדיוק. הביקור באנדרטה זו היה הסעיף הראשון בתוכנית הביקור שלך בישראל, גברת מטוויינקו, והיה לי הכבוד ללוות אותך.

במאה ה-21 הטרור תפס את המקום של הנאציזם בתור הרוע המוחלט. בכדי לגבור עליו, יש לחדש את האווירה שהייתה בשנת 1945 בזמן המפגש על נהר האלבה. לחברי המועצה תפקיד משמעותי ביותר במשימה זו. כאשר נפגשים נשיאים או שרי חוץ, כולם מצפים מהם לתוצאות מיידיות, פריצות דרך, הסכמים חתומים. אך חברי המועצה עובדים למען העתיד הפוטנציאלי. אך מה שאנו יכולים לעשות, חבריי המועצה הנכבדים, זה ליצור אווירת כבוד הדדי בין המדינות השונות. אווירה זו תאפשר שיתוף פעולה צמוד יותר בלחימה בטרור, לשתף מידע וניסיון. ביכולתנו להתחיל להתקדם לעבר עולם שבו אף אחד לא יצטרך להסתכל בעיניה של אם ששכלה את הילד היחיד שלה בפיגוע טרור. אני מאמין שזה אפשרי.

מירושלים, בירתו הנצחית של העם היהודי, יוצאת כבר כמעט שלושת אלפים שנה בשורת הצדק והמלחמה ברשע. גם היום, ירושלים מובילה את המלחמה בטרור, ולא נשקוט על שננצח במלחמה ויושג השלום.

הרשו לי, בסיום דבריי, לעבור שוב לשפתי, לעברית, ולשאת יחד תפילה לשלום ירושלים:

"יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ
לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ".

תודה רבה.