בראשית דברי אציג את עצמי. שמי דוד מזרחי ואני בן להורים נכים החיים מקצבת ביטוח לאומי. אמי חולת אפילפסיה (מחלת הנפילה), חירשת, בעלת בעיות קוגנטיביות ובעלת דרגת אי כושר עבודה בשיעור של 100% ו-80 אחוזי נכות רפואית. אבי בן 82, קטוע כף יד, בעל 75 אחוזי נכות ובעל דרגת אי כושר עבודה בשיעור של 100%. לפני שנה וחודש נפל אבי ונפגע בראשו ובשנה האחרונה הוא נמצא בשיקום ממושך.

אני דורש מכל הנכים בתור אחד ממובילי המחאה – שמרו על עצמכם ועל בריאותכם. ערך קדושת החיים הוא ערך עליון. תשמרו על עצמכם ובמידה ואתם צריכים עזרה פנו לאנשי מקצוע רלוונטים.

אף אחד לא מדבר על איך זה להיות ילד של הורים נכים. אתה גדל ללא חוגים, שנים ישנתי על מזרן ולא על מיטה. ממשלת ישראל טשטשה לי את הילדות. ממשלות ישראל לא העלו את קצבת הנכים משנת 2002. האם ניתן לחיות בכבוד מקצבה על סך 2,342 שקלים? התשובה היא בוודאי שלא.

לצערי הרב, בעבר לא היה ארגון שייצג את הנכים ובמשך שנים הזכויות המינימליות של הנכים נרמסו פעם אחר פעם. לפני חצי שנה הגיעו מים עד נפש. לקחתי אוהל ויצאתי לשביתת רעב שהחייתה את מחאת הנכים. תודה לאל, מאות נכים הצטרפו ולאט לאט התארגנו לקואליציית ארגוני הנכים שמשתפים פעולה לראשונה מזה מספר שנים.

הפגנת הנכים בתל אביב, 13 ביוני 2017 (צילום: תומר נויברג פלאש90)

הנכים לא רוצים להפגין בשמש, בסך הכל רוצים להפסיק להתלבט בין לקנות תרופות, לאוכל, ללשלם את החשבונות השוטפים. רוצים להפסיק לחיות בחרדה כשקר בחורף וחם בקיץ. לא אשכח איך היינו מתכסים בשש שמיכות בתור ילדים כי אבא פחד להדליק את ההסקה, שלא יגיע חשבון חשמל גבוה ושינתקו את החשמל.

בחצי השנה האחרונה חסמנו צירים מרכזיים. את נתיבי איילון, את הכניסה לנתב"ג, את כביש ירושלים-ת"א, והפגנו מול בית ראש ממשלה בהפגנה סוערת בה כיסא גלגלים עלה בלהבות. אנחנו רוצים שהממשלה תשווה את קצבאות הנכות לשכר המינימום כדי שנוכל להפסיק להסתמך על צדקה ועל איסוף בקבוקים. הגיע העת לייצר מקומות עבודה ראויים לנכים, לעודד את מי שיכול לצאת לעבוד להכנס למעגל העבודה, כדי שילדי הנכים שלא יצטרכו לחוות את מה שאני ראיתי ועברתי בתור ילד.

אנחנו רוצים שהממשלה תשווה את קצבאות הנכות לשכר המינימום כדי שנוכל להפסיק להסתמך על צדקה ועל איסוף בקבוקים. הגיע העת לייצר מקומות עבודה ראויים לנכים, לעודד את מי שיכול לצאת לעבוד להכנס למעגל העבודה, כדי שילדי הנכים שלא יצטרכו לחוות את מה שאני ראיתי ועברתי בתור ילד.

לאחרונה עלה החשש כי מספר נכים ינסו להזיק לעצמם בעקבות המצוקה אליה הם נקלעו והמצב בו הם חיים. הייתי במספר בתים של נכים ונחרדתי. עד שלא רואים לא מבינים איך חי נכה במדינת ישראל. אני מבין את הייאוש והתסכול. התקשרתי לאישה נכה בגיל 55 שרצתה להתאבד ולשים קץ לייסוריה ולכאבה המתמשך כי אין לה כסף למצרכים לעשות את השבת הקרובה. תודה לאל שהצלחנו להציל את האישה היקרה. לנוכח המקרים הקשים, כשאנשים מביאים דלק ומנסים להצית את עצמם, אני דורש מכל הנכים בתור אחד ממובילי המחאה – שמרו על עצמכם ועל בריאותכם. ערך קדושת החיים הוא ערך עליון. תשמרו על עצמכם ובמידה ואתם צריכים עזרה פנו לאנשי מקצוע רלוונטים. אני מתחייב שנעשה הכל ושהמאבק ימשיך עד שקצבת הנכות של כל נכה במדינת ישראל תעלה לגובה שכר המינימום.

עם ישראל תמיד גילה סולידריות חברתית וערבות הדדית. זה לא מאבק הנכים, זה מאבק של כל החברה הישראלית. לא לעולם חוסן. אתה לא יכול לדעת מה ילד יום, כ-80 אחוז מהנכים לא נולדים כך ואף נכה לא בחר להיות נכה. בכל משפחה מורחבת יש נכה, בכל שכונה יש נכה. כולנו צריכים לגלות ערבות הדדית כי חברה נמדדת ביחס שלה כלפי החלש, המוגבל, הקשיש והנכה. לנכים אין כוח להיאבק ובכוחותיהם המעטים הם נלחמים על החיים שלהם, על לחם ועל תרופות. הגיע העת שלא נהיה עיוורים, אילמים וחירשים כלפי העיוורים האילמים והחירשים, ושנצטרף למאבק הנכים, רק ביחד ננצח!

דוד מזרחי הוא פעיל חברתי, בן להורים נכים, ממובילי מחאת הנכים ואזרח מודאג שדורש צדק חברתי כלפי אלה שקולם לא נשמע.