אז איך היה בבריטני? האמת שקשה לענות על השאלה הזאת. היו כל כך הרבה פרמטרים שהשפיעו אחד על השני וזה פשוט לא פייר לתת תשובה נחרצת.
קודם כל קצת נתונים אובייקטיבים. אני מכיר בעל פה שישה מתוך תשעה אלבומים (בעיקר את החדשים), וכמובן את כל הסינגלים. נולדתי ב-1987 כך שגדלתי עליה יותר מכל דור, ואולי במובנים מסויימים, גדלתי יחד איתה. אני אוהב אותה (ובעיקר את השירים שלה) עד עצם היום הזה, ואני בטוח שאמשיך להאזין להם בהמשך חיי הבוגרים.
אפשר להגיד על בריטני ספירס מה שרוצים, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה, האישה הזאת הוציאה עשרות להיטי ענק לאורך שלושה עשורים ולא עושה רושם שהיא מתכננת להפסיק בקרוב, וזאת למרות כל התחזיות לאורך הקריירה שלה. המוסיקה של בריטני היא כיף טהור, הגילטי פלז'ר שלי, רק בלי הגילטי.
למרות כל זאת, לא היה לי ברור שאלך להופעה כששמעתי שבריטני תגיע לפארק הירקון. כבר הייתי בכמה הופעות ענק ותמיד החוויה היא סיוט מתמשך, בעיקר כשמדובר בחודשי הקיץ. הצפיפות, הכניסה למופע, היציאה ממנו. אבל הכי חמור זה המרחק. גם אם אתה הכי קרוב שאפשר בגבול המותר, הבמה כל-כך רחוקה מהקהל, שאתה רואה רק נקודות קטנות מרצדות ותו לא. מה שאמור להכניס לאווירה זה הקהל שמסביבך, שירים וישיר ויעשה שמח, אבל בכל ההופעות שהייתי, הקהל היה יבש להחריד, ואפילו העירו לי פעם להפסיק לרקוד ולקפוץ כי זה מפריע. אתה רציניים?
אבל פאקינג בריטני, מה לא נלך? נו טוב, ברור שהולכים, כי זה הרי 'גרייט היטס טור' אז בטוח הקהל ירים ויהיה כיף ונוסטלגי.
אז זהו, שלא. אבל לפני שאתייחס לקהל, כמה מילים על הגברת עצמה. בניגוד לזכרונות הכואבים שלנו מבריטני של העשור הקודם, בריטני כבר לא עושה חצי עבודה, היא נותנת הכל מעצמה. היא רקדה וזרקה חיוכים לכל עבר במשך כל המופע. בנוסף, היא החליפה איזה חמש תלבושות במהלך ההופעה. אמנם לא היו אפקטים יותר מדי מיוחדים על הבמה והכל נשאר די שטוח, אבל זה לא היה חובבני בשום צורה. בריטני ביצעה כמעט את כל הלהיטים המקפיצים מכל התקופות והשנים וארבעה שירים שלא יצאו כסינגלים. שמעתי שהיא אמרה בחדשות ערוץ שתיים שיש פלייבק אבל שרוב הזמן זאת בעיקר היא ששרה. אני פשוט לא אגיב לזה מפאת כבוד למלכה.
מה שהיה לי הכי חסר זה הבלדות. איך הייתי נמס אם היא הייתה שרה את "sometimes" או את "I'm not a girl" וכל הקהל היה מוציא את המצתים ומניף את הידיים מצד לצד… זה היה יכול להיות מושלם. אבל זה לא קרה. הייתה מסיבה מההתחלה ועד הסוף. כלומר, יכלה להיות מסיבה, לו רק הקהל היה זז קצת. ממש קצת. איזו מחיאת כף?
אפשר להאשים את בריטני שחוץ משני משפטים שהוציאה לעברינו סטייל "שלום תל אביב", שגם אותם בקושי שמעתי, הייתה לה אפס תקשורת עם הקהל. תני לנו איזו מילה, משהו שיבדיל את ההופעה הזאת מכל שאר ההופעות שאת נותנת באופן קבוע בווגאס. במובן הזה כבר עדיף היה ללכת למסיבת בריטני. שם לפחות יש מזגן. אז אפשר להגיד שאולי אם היא הייתה קצת מתקשרת עם הקהל הוא היה משתף (קצת) יותר פעולה. אולי.
עוד גורם שאפשר להאשים זה את מזג האוויר שהגיעו עלינו מהשאול בכבודו ובעצמו. איזה חום, אי אפשר לתאר. וכשאתה בתוך קהל של 55 אלף איש, זה לא שגם יש אוויר או בריזה או משהו וכל הזמן גופים מזיעים נוגעים בך והתחושה היא פחות סקסית ויותר של חלחלה. כנראה ששרב כבד וזיעה בליטרים יכולים להיות סקסיים רק בקליפ של בריטני ל-"Slave 4 U" כי במציאות זה… איך נאמר? פחות.
אבל האמת היא שאין תירוצים. קהל, חם לכם ומגעיל לכם. אוקיי. אבל גם לה חם ומגעיל והיא עוד עושה אירובי על הבמה ולא יודעת שקיימים מקומות בעולם הזה עם קיץ כזה סרוח! אז מה, לא תמחאו לה כפיים רק על זה? רק על זה שהיא לא מתעלפת? אם הייתי היא הייתי עוצר באמצע ואומר, 'מה זה החרא הזה? חם לי, אני מתה, וזה לא שווה את זה. ביי.' אבל בריטני המשיכה כמו לוחמת קומנדו והקהל המשיך לא לפרגן.
בשיר האחרון, בהדרן, היא שרה את "till the world ends" ואז הקהל פתאום הראה שכן יש לו יכולות וכולם קפצו ושרו והיה קונפטי מכל עבר והיה האושר שאליו ייחלנו ופיללנו כשהחלטנו ללכת להופעה של בריטני. אבל למה רק בשיר האחרון?
לסיכום, ברור שנהינתי להאזין לכל השירים שאני כל-כך אוהב ולראות את בריטני מחייכת אלינו. נהינתי מחברתו של חברי הטוב איזק ונהינתי לראות שאני לא לבד ושעוד 54,999 איש באו כדי לראות את האהבה שלנו, האחת ויחידה. אבל גם רציתי להראות לבריטני שאנחנו אוהבים אותה ורציתי שהיא תראה לנו את אותו הדבר. וזה לא קרה לצערי וזה חבל לי מאוד.
בשולי הדברים: משהו על תחבורה ציבורית
החזרה הביתה היתה סיוט שאין כדוגמתו. מסע צלב מפרך שנמשך שעתיים(!) מסיום ההופעה בדשא ועד דירתי הצנועה באיזור רחוב לוינסקי בת"א. לא היו מספיק אוטובוסים והיה תור לרכבת שהיה מבייש כל הפגנה פוליטית גדולה. הפתרון הכי מהיר היה ללכת ברגל. בסוף הגענו בשארית כוחותינו לסמינר הקיבוצים והקדוש ברוך הוא שלח לי את קו 125 שיחזיר אותי הביתה. אני הולך לשמור את כרטיס הנסיעה הזה עד סוף ימי חיי.
