אחד הדברים שהכי מעסיקים אותנו בחיי היומיום שלנו: 'הצלחה בחיים'. כשאנחנו מדברים על 'הצלחה', אנחנו מתייחסים בעיקר להצלחה מקצועית או קריירה. במלים אחרות, הרצון להיות מוערך ומתוגמל באופן מספק על יכולותיך, בצורה שתעניק לך מעמד, כבוד ורווחה חומרית.
העניין הזה מתבהר כאשר אנחנו חושבים על ההפך מ-'הצלחה', הלא הוא 'כישלון'. אף אחד לא רוצה להיות כישלון. כישלון (מבחינה אישית, מקצועית, כספית וכ'ו) הוא אות קין על מצחו של אדם, שלא לומר: 'עדות' ו-'הוכחה' לעצם היותו מיותר בעולם, פחות ערך ביחס לאנשים אחרים (או חסר ערך בכלל). העולם שייך ל-'מצליחנים', או 'אנשים שעשו את זה', כלומר הצליחו להביא לידי ביטוי שלם ומלא את היכולות האישיות והמקצועיות שלהם כבני אדם. כתוצאה מכך, הם גם הפכו למפורסמים ועשירים. זה האידאל אליו אנו שואפים, בסתר או בגלוי, על פיו אנחנו מעריכים ומודדים בני אדם על סקאלת 'המצליחנים', כלומר 'בעלי הערך', לעומת 'המפסידנים', או 'חסרי הערך'.
הפילוסוף אלן דה בוטון (Allan de botton) מדבר על כך שאנחנו חיים בחברה בה הרגש הבסיסי והמכונן הוא החרדה מפני כישלון. הסיבה לכך היא שהחברה בנויה על העיקרון המריטוקרטי של 'כל אדם לפי כישוריו'. המריטוקרטיה (מלשון merit, מעלה או כישור), טוען דה בוטון, שהתפתחה בארה"ב והיוותה את האידיאל להקמתה ולעצמאותה, היוותה תחליף לחברה האריסטוקרטית של אירופה (ובעיקר של בריטניה) שבה אדם זכה למעמד לא על פי הכישורים והיכולות שלו כאדם, אלא על פי הייחוס והכשרים המשפחתיים של משפחתו והמעמד אליו הוא נולד. במריטוקרטיה, לעומת זאת, הניסיון המובהק הוא לנתק בין שאלת ההצלחה שלך בחיים לבין השאלה לאיזו משפחה אתה משתייך והאם היא אצולה או לא. המטרה הייתה ליצור חברה שאינה נטולת מעמדות, אך שבה כל אדם זוכה להזדמנות שווה להצליח, באופן שבו הוא יבטא את הכישורים והיכולות הקיימות בו, ואם יתאמץ מספיק- יוכל גם להצליח. השמיים הם הגבול. הסדר החברתי לא יעמוד בדרכו, וכך בסופו של דבר החברה תתארגן באופן שבו החזקים יהיו גם המוצלחים והמעולים (בעלי המעלה) יותר ולא אלו שנולדו למשפחה בעלת משאבים וקשרים רבים יותר.
Allan de botton: 'status: anxiety'
עד כאן הכל נשמע סבבה. מה הבעיה? שבפועל, בני אדם פיתחו אובססיה לשאלת ההצלחה שלהם בחיים, שפתאום הפכה לסימן שאלה גדול המרחף מעל חיינו. אם מטרת החברה היא להצליח לממש את עצמנו כבני אדם, והיא מעניקה לנו את האפשרות לעשות זאת, אזי שעכשיו חובת ההוכחה מוטלת עלינו ועלינו בלבד. מכאן, שאם לא הצלחנו להגיע להישגים וליעדים שהצבנו לעצמנו, אין לנו למי לבוא בטענות אלא לעצמנו בלבד. לכן, אף אחד גם לא אמור לדאוג או להיות אכפת לו מאיתנו יותר מדי. כולם מקבלים הזדמנות שווה להצליח, ומי שלא מצליח- זבש"ו. התוצאה של המצב הזה, כפי שמתאר דה בוטון, היא חרדה קולקטיבית ובלתי פוסקת מהשאלה לאן נגיע בקו הסיום, והאם נהיה לפני או אחרי אנשים אחרים. החיים הפכו למירוץ אחד מתמשך, שבו מטרת העל היא להגיע כמה שיותר מהר לקו הסיום, או במלים אחרות: להיות עשיר, מפורסם או מוערך יותר.
כמובן שבמצב כזה החיים הופכים למירוץ אחד מתמשך אחרי השגת יעדים חיצוניים, כאשר מי שעומד בדרכנו ליעד ומתחרה בנו (כמו בכל מירוץ) הוא למעשה אויב שצריך להזיז, כמו מכשול בדרך. ברור שבמצב כזה, אין לנו את הפריבילגיה לשאול את עצמנו לאן אנחנו בכלל רוצים להגיע, מה המטרה בכך, מה ייחשב מבחינתנו להצלחה וכ'ו. המטרה היא אחת: להצליח, על מנת לזכות בתהילה, כבוד והערכה, אחרת אלו ילכו לאנשים אחרים ואנחנו נישאר אלמונים, לא מוערכים ובתחתית הסולם החברתי. ומי רוצה להיות למטה כאשר אפשר להיות למעלה? הצד השלילי של 'השמיים הם הגבול' הוא שאין גם קרקע לנחות עליה. אין גבול עליון, לכן גם אין גבול תחתון. לכן אין שום דרך לדעת היכן וכיצד 'ננחת'. עצם המחשבה שכך יסתדרו הדברים גורמת אוטומטית לחרדה מפני העתיד לבוא, הלא ידוע, אשר בו כל האפשרויות פתוחות לכאורה, אך בפועל יסגרו עלינו אם לא נעשה את המהלכים הנכונים או נעצור לרגע לנוח או לשאול את עצמנו: לאן כל זה בעצם הולך?
אחת הבעיות עם חברה מריטוקרטית, מעבר לעובדה שהיא לא באמת מאפשרת לכל אדם לממש את עצמו ללא תלות במעמדו החברתי (בגלל השילוב שלה עם קפיטליזם המודד ומעריך כל דבר בהתאם לכמות הכסף שלך, בגלל הבדלים מובנים בין גזעים, מגדר, רמת הכנסה וכ'ו) היא שמצד אחד ישנה דרישה ברורה ממך לדעת 'במה אתה הכי טוב' ובמה אתה יכול הכי להועיל לחברה, אך מצד שני לא כל יכולת היא בעלת אותו ערך. בעולם המתנהל לפי חוקי 'הביקוש וההיצע', מה שיש לך להציע כאדם קובע את יכולת ההצלחה שלך בסופו של דבר, גם אם אתה מוצא בך כישרון או יכולת מיוחדת בה אתה 'הכי טוב' אך היא פחות מבוקשת או נדרשת מבחינת השוק. לכן, זה לא מספיק להשקיע, להתאמץ או להיות 'הכי טוב שלך' במשהו, צריך גם שה-'סחורה' (כלומר, השירות או הכישורים שאתה מציע) יהיו מספיק נדרשים ורלבנטיים עבור החברה או הפרטים בתוכה, בין אם מדובר בגוף עסקי או ציבורי, ארגון או אדם פרטי.
ומה קורה אם זה לא מספיק? אם מה שיש לך להציע כאדם לא תואם את הצרכים של החברה? בהיעדר גוף מתווך ומארגן, שדואג באמת לכך שכל אדם יוכל להגיע למימוש מלא ובכך למקסם הן את יכולת ההצלחה שלו והן את התרומה שלו לחברה, אנשים רבים יכולים למצוא את עצמם במקום שלא תואם את היכולות או הכישורים שלהם, וכתוצאה מכך גם המעמד החברתי ויכולת ההצלחה שלהם (כולל זו הכלכלית) נפגעת. בחברה קולקטיביסטית, בה ההצלחה נמדדת רק על פי הקולקטיב ולא על פי הפרטים שבתוכו, זה אולי פחות משמעותי. אך בחברה אינדיבידואליסטית כמו זו שאנו חיים בה זה הופך להיות עניין משמעותי ביותר.
לגוף שאמור לעשות את פעולת התיווך הזו, ולדאוג שהן כל אדם יזכה להזדמנות שווה לממש את עצמו (וכך גם להיות מאושר יותר) והן החברה תיתרם יותר מכך קוראים בית ספר. הבעיה היא, כפי שנכתב ונאמר במקומות רבים, שבתי הספר לא באמת עושים זאת. מדוע? משום שהם משכפלים את ההיגיון וסדר העדיפויות של החברה. לכן, אם החברה מעריכה תכונות מסוימות אצל אנשים יותר מאשר אחרות (למשל, היכולת להשתלב בתעשייה עתירת ידע או בגופים רווחיים יותר), גם בית הספר יכוון את התלמידים למקום הזה, יגדיר מהי הצלחה ומי מוצלח יותר או פחות על פי אותה סקאלה. מהרגע הראשון (אולי כמעט), תלמידים מוערכים, ממוינים ומסומנים לא לפי יכולת ההצלחה שלהם באופן כללי, או כל אדם ביחס לחוזקות והכישורים שלו, אלא לפי הצרכים וההעדפות של החברה, האדישה לרצונות והשאיפות של האנשים באופן פרטני. כך, למעשה, תחושת החרדה (שדיברתי עליה קודם) מוטמעת ומוחדרת לתלמידים כאילו הייתה עניין מובן מאליו והכרחי, מבלי יכולת להרהר ולערער על כך.
בשורה התחתונה, נוצר כאן שילוב 'קטלני' בין שני גורמים: מצד אחד, הגדרת מטרת החיים והאידיאל החברתי כהצלחה מקצועית, מעמדית וחומרית, כפונקציה של כמות המשאבים, המוניטין והקשרים שלך. מצד שני, העובדה שהחברה מקדשת את האינדיבידואליזם והתחרות בין פרטים ומוכנה לוותר על חלק גדול מהם משום שאינם עומדים בדרישות או צרכי החברה, תוך הפיכתם ל-'מיותרים' בעיניה. במקום שבית הספר ידאג לפירוק השילוב המורכב הזה, או לפעול ל-'מזעור הנזקים' שלו, הוא חותר לאותה מטרה ומטמיע בחלק גדול מהתלמידים (אולי אפילו ברובם) את תחושת הפחיתות, חוסר הערך והיותם 'כישלונות', שחטאם העיקרי הוא בכך ש-'לא התאמצו מספיק', ולכן מצב זה מוצדק מלכתחילה. בדיוק כמו בחברה בכלל.
עכשיו, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: איך ירגיש תלמיד בסיום שנות הלימודים שלו, כאשר חוויה זו נחרטת בו לעומק והוא יוצא 'לעולם הגדול' ונדרש 'להוכיח את עצמו' או שערכו נמדד באותם סטנדרטים שדיברנו עליהם, שאדישים לקיומו ולמהותו כאדם ומתעניינים רק ב-'תמורה' (הכספית, במקרים רבים) אותה הוא יכול לתת לחברה. אותה חברה שחינכה ועיצבה אותו מגיל צעיר ביותר, כמעט בלי יכולת לשנות את התהליך. שלא אובן שלא נכון: אין לי שום בעיה עם הצלחה (בכל המובנים) של אנשים מוכשרים, שגם טובים במה שהחברה מסמנת כאידיאל ורואה לנכון להציב כמטרה. חברים ובני משפחה רבים שלי הם כאלה. אך אם אנחנו רוצים חברה סולידרית, המבוססת על עוד שיקולים מאשר הצלחה ועושר, אנחנו צריכים לקחת בחשבון גם את אלו שמתקשים יותר למצוא את המקום שלהם בהיררכיה החברתית, משום שכל 'חטאם' הוא שהכישורים והחוזקות שלהם הם אחרים. לא משום שהם 'עצלנים' (חס ושלום) אלא פשוט משום שהם לא מתאימים בדיוק למודל האידיאלי שהחברה מציבה, לא עלינו.
