מבנה העבודה הקבוע והמסודר הולך ומצטמצם. עפ"י דוח של מכון המחקר מקינזי, עד 30% משוק העבודה בארה"ב ואירופה מועסק באופן עצמאי, חלקם הגדול כהכנסה נוספת לעבודה סדורה. מדובר בשינוי מהותי במבנה שוק העבודה, וחלקו של העצמאיים צפוי ללכת ולגדול בשנים הקרובות. זאת, בין היתר, בעקבות עלייתן של חברות כמו 'אובר', 'AirBnb' ,'UpWork' ו'Gett'. חברות אלו מציגות את עצמן כפלטפורמה למפגש בין יזמים עצמאיים המאפשרים ללקוחות, באמצעות טכנולוגיה אשר פותחה על ידם, לסחור בשירותים באופן חופשי וללא מתווך. החברות מתגאות במודל הגמיש שלהן, המאפשר לטענתן, חופש גדול יותר עבור מציעי וקוני השירותים כאחד.
אולם, לחברות אלו נודע גם צד אפל. בדוח שפורסם לאחרונה בבריטניה נחשפו דוגמאות רבות של פגיעה בעובדי חברות אלו. בדוח נקבע כי חלק מהעובדים עשויים להשתכר בפחות מ-2.5 פאונד (11.25 שקלים) לשעה. העובדים מדווחים על מקרים בהם חוייבו לעבוד בזמן מחלה, תחת איום של איבוד עבודות בעתיד. עובד אחד דיווח כי אולץ להגיע לעבודה עם עצם שבורה, ועובד אחר סיפר כי כשעבד עם חברת 'Parcleforce' הוא נאלץ להגיע לעבודה "בזמן שישבתי עם דלי לידי למקרה שאקיא".
הדוח קבע כי כ-15% משוק העבודה הבריטי עוסק בצורה זו או אחרת בחברות מסוג זה, וכי העבודה במסגרת זו "מאופיינת לעיתים קרובות בשכר עוני, אי יציבות כרונית ויחס מבזה". במקביל, צופה הדוח כי נתח השוק של חברות אלו ילך ויגדל בעתיד. אם כך, מהו המודל העסקי של חברות אלו, ואיך תשפיע התחזקותן על שוק העבודה?
שכירות או עצמאות?
בשנים האחרונות החלו עובדי חברות העבודה הארעית לערער על תנאי העסקתם, ובמדינות רבות ברחבי העולם דנים בבתי המשפט בתלונות רבות של עובדים. מרכז הדיונים נסוב סביב טענת החברות, לפיה הן אינן המעסיקות של העובדים, ולכן הן אינן אחראיות על תנאי ההשתכרות שלהם. לעומת זאת, מציגות החברות את עצמן כפלטפורמות המעניקות שירות לבעלי עסק עצמאיים בכך שהן מקשרות בינם לבין לקוחותיהם.
כך, למשל, חברת אובר, המוכרת בשירותי ההסעות שלה, טוענת כי היא איננה חברת הסעות כלל, אלא "פלטפורמת קישור בין נהגי מוניות עצמאיים ללקוחות". עמדתן של חברות אלו מבוססת על הטענה כי נהגי המוניות הם בעלי עסק עצמאיים, המקבלים שירות מחברת אובר לצורך קישור עם לקוחות. כך, עפ"י הגיון החברות, הנהגים הופכים להיות לקוחותיה של אובר, שהיא בסך הכל ספקית של שירות מצומצם. הנהגים משלמים דמי שימוש בפלטפורמה, מתוך הכנסותיהם מהנסיעות.
החברה מציעה לנהגים להצטרף אליה, ובתמורה לחיבור שהיא עושה בינם לבין הנוסעים, לשלם לה אחוז מתוך רווחי כל נסיעה. התשלום על השירות מתרחש דרך האפליקציות באמצעות כרטיס אשראי, ולאחר מכן מעבירה החברה לנהג את התשלום על כל נסיעה לאחר ניכוי העמלה. אובר עצמה איננה מספקת דבר לנהגים מלבד שירות ההיקשרות. כל נהג נדרש לדאוג בעצמו לרכב, ביטוח ועץ ריח, והתשלום נעשה פר-נסיעה.
לפי המודל הזה, אובר היא ספקית של שירות מצומצם לנהגים העצמאיים. בעקבות כך, אין היא אחראית עליהם יותר מאשר יושב מסעדה אחראי לזכויותיו של המלצר המשרת אותו. הלקוח חייב על פי חוק לשלם את הסכום שנקבע ביניהם מראש, אך בנקודה זו מסתיימת אחריותו. האם הטענה הזו של אותן חברות עומדת במבחן המציאות?
למה החברות רוצות להיחשב "פלטפורמות"?
לאורך מאות השנים האחרונות קיימו העובדים מאבקים ממושכים מול מעסיקיהם על תנאי העסקתם, וכיום מחוייבים המעסיקים להעניק לעובדיהם תנאים על חשבון רווחיהם. דוגמא מובהקת לכך היא תשלום הפנסיה ושכר המינימום. למעסיק אסור עפ"י חוק להעסיק עובד בשכר נמוך מהמינימום, גם אם רווחיו יפגעו כתוצאה מכך.
לעומת זאת, עובדים עצמאיים אינם מקבלים הבטחה לגובה הכנסה או לקביעות כלשהי של עבודה. עצמאיים הם בעלי אמצעי ההשתכרות, הכנסתם תלויה ביכולתם להשיג עבודות בשוק, והיא עשויה להיות נמוכה מהמינימום במידה והם אינם מצליחים בכך.
מכאן, ברורה הסיבה להעדפתן של חברות כמו אובר להיחשב כנותנות שירות לעצמאיים. תחת הגדרה זו יכולה החברה להתנער מתשלומים והתחייבויות לעובדים, ובכך להגדיל את רווחיה. בפועל, מדובר בהעברה של כסף מהעובדים למעסיקים. זאת למרות השוויי העצום של חברות אלו. אובר, לדוגמא, מוערכת בכ-68 מיליארד דולר.
דרישות של שכירים, תנאים של עצמאיים
בשנת 2014 הגישה קבוצת עובדי אובר בבריטניה תביעה לצורך הסדרת מעמדם כשכירי החברה. אובר התנגדה לתביעה זו, וטענה כי היא איננה המעסיקה, וכי היא דואגת שלא להעניק לעובדיה את ההטבות המגיעות לשכירים כדי "להימנע מבלבול מיותר בדבר ההסדר". עם זאת, בית המשפט דחה את הסבר זה, וטען כי עמדה זו היא "אבסורדית", ואמר ש"העמדה של אובר היא פיקציה מוחלטת, ואין בינה לבין המציאות קשר קלוש… אין אמת בטענה שאובר עובדת אצל הנהגים (בתור פלטפורמה המקשרת בין עצמאיים). המסקנה ההגיונית היחידה היא שהקשר הוא מהופך".
כך, קבע בית המשפט, עובדי חברות כמו אובר נאלצים לעבוד תחת דרישות דומות לאלו של שכירים, אך בתמורה לתנאים רעועים של עצמאיים. דוח שהוגש לפרלמנט הבריטי בנושא העסקה ארעית קבע כי על אף תנאי שכר של עצמאיים, "העובדים נשלטים ביד רמה ע"י החברה עצמה". מהדוח עולה כי אובר כופה באופן עקיף על עובדיה לקבל שעות עבודה קבועות ללא מו"מ. "אנחנו הנהגים לא באמת עצמאיים, כי נותנים לנו שעות עבודה קבועות", סיפר עובד חברת הרמס, שמפעילה שירותי הובלה. "אנחנו לא מקבלים ימי מחלה, וההנהלה דוחפת אותנו להשיג עבודות או לאבד מהמשכורת. לא נותנים לנו חופשות כמו לשכירים, אבל אם אנחנו לוקחים חופש יש סיכוי טוב שלא נקבל עבודות בעתיד" הוא הוסיף.
כך, החברות דורשות מהעובדים משטר עבודה קבוע, מבלי להצטרך לשלם כמעט דבר. הנהגים באובר, למשל, נדרשים לשלם על רכב, דלק וביטוח מכיסם, ופעמים רבות הוצאות אלו, כאשר הן מקוזזות מהשכר, מסתכמות בהכנסה נמוכה בהרבה משכר המינימום. "החברה משלמת לנו מתחת לשכר המינימום, כשמורידים את ההוצאות שלנו על רכב וביטוח" סיפר נהג אובר בריטי.
מלבד שכר נמוך, אופן העסקה זה גוזר על העובדים חוסר וודאות לגבי עתיד הכנסותיהם. נהגי דליברו, חברת משלוחים נוספת הפועלת בבריטניה, סיפרו כי במידה ונהג מסרב לקחת עבודה, מכל סיבה שהיא, הוא מוחלף באופן מיידי בנהג אחר לצמיתות. כך, במקרה של מחלה נדרש נהג להחליט אם ברצונו לאבד את מקור פרנסתו או לעבוד בכל זאת. זאת למרות העובדה כי זכותם עובדים עצמאיים לסרב לעבודות במידה והם איננם מעוניינים בהם, ושכירים זכאים לימי מחלה.
בדוח נחשף כי חברות רבות אף מכניסות לחוזה סעיף בו העובדים מתחייבים שלא להיאבק על שיפור תנאיהם או לדרוש קביעות של שכירים. בחוזה של חברת דליברו נכתב כך: "אתה ספק עצמאי, ולפיכך מכיר בכך שאינך שכיר של דליברו ולא עובד תחת חוקי השכירות. לצורך הבהרה, לאורך תקופת החוזה אתה רשאי לבצע עבודות לטובת חברות נוספות… החתימה על החוזה קובעת כי אין לך, או לכל אדם הפועל בשמך, הזכות להגיש תביעה בבית הדין לעבודה המסתמכת על העובדה שאתה שכיר או עובד של דליברו…".
סעיפים אלו כמובן אינם חוקיים ובוטלו ע"י בית המשפט. כל שכיר רשאי לדרוש הטבה בתנאיו וכל עצמאי רשאי לדרוש איזה תשלום שהוא רואה לנכון. עם זאת, החברות נוטות לנצל את תמימותם של עובדיהם, ונהגים רבים עובדים תחת הרושם שאין להם הזכות החוקית לדרוש הטבה בתנאיהם.
שימוש בטכנולוגיה לניצול עובדים
בדליברו אף הרחיקו לכת ויצרו שפה המפרטת את המונחים בהם מותר להשתמש לתיאור כל אחד מסוגי העובדים. כך נדרשים עובדי החברה להימנע מלפנות אחד לשניה כ"עובדים" או אפילו "נהגים", אלא במונחים סטריליים כגון "רוכבים", או "ספקים עצמאיים".
בשנה שעברה קבע בית המשפט הבריטי כי טענתן של חברות ההעסקה הארעית אינן תקפות, משום שהמודל העסקי היה ממשיך לעבוד בדיוק באותו האופן גם אם העובדים היו זכאים להטבות בסגנון שכירים. ההבדל היחיד, קבע בית המשפט, הוא מידת הרווחיות של המעסיק.
במילים אחרות, אין שחר לטענת החברות למודל ייחודי ודינמי של פלטפורמת קישור ללקוחותיה. אפליקציות השירותים הללו אמנם מקלות על היכולת של כולנו להשיג שירותים במהירות וקלות, וזהו דבר מבורך. אך מאחוריהם לא עומדת יוזמה מבריקה, אלא אופן מניפולטיבי של שימוש בטכנולוגיה לצורך הגדלת הרווחיות של החברות- על חשבון שכרם והביטחון התעסוקתי של עובדיהם.
