תוצאות הבחירות האחרונות להסתדרות מלמדות על מספר נקודות מעניינות אשר כדאי וראוי להתייחס אליהן:

  1. ארגון עובדים חזק, שקוף ומשפיע נחוץ מאוד לחברה הישראלית בכלל, ולציבור העובדות והעובדים בפרט. עובדה זו ניכרת משיעור ההצבעה הגבוה בבחירות אלו, ובשיח הציבורי הער סביבן. אין ספק, שההסתדרות "חיה ובועטת" בשיח הציבורי.
  2. ניתוח נתוני ההצבעה מלמד כי עובדות ועובדים מהשכבות המוחלשות ומהפריפריה העדיפו להעניק את קולם לאבי ניסנקורן, ולא לשלי יחימוביץ'. דבר זה אינו מקרי – הוא מעיד על היענות גדולה לקריאה להפוך את ההסתדרות לתנועה חברתית, ולא להשאירה רק על תקן של איגוד מקצועי. כאשר ההסתדרות נאבקת למען כלל החברה הישראלית, ובתוכה גם למען קבוצות שלא בהכרח מאוגדות בתוכה (כדוגמת עובדי הקבלן) – הציבור שם-לב לדבר ומעוניין בהמשך מגמה זו.
  3. מקרב כל האוכלוסיות המוחלשות, בולטת במיוחד התמיכה לה זכו ניסנקורן ורשימתו בקרב הציבור הערבי. לפי ההערכות, בעלי זכות הבחירה מהחברה הערבית העניקו לניסנקורן כ-25 אלף קולות, שלו היו עוברים ליחימוביץ' (כפי שקרה בבחירות הקודמות עם איתן כבל), היו הופכים את המירוץ לצמוד עד מאוד. גם תמונת המצב במרחבי ההסתדרות ונעמת הייתה משתנה לו היו המצביעים הערבים מעניקים את קולם לרשימתה של יחימוביץ'. למעשה, התוצאות בלא פחות משבעה מרחבי הסתדרות ותשעה מרחבי נעמת ייתכן והיו משתנות בעקבות כך.

אך מדוע תמכו העובדים והעובדות הערבים בניסנקורן וברשימתו? דבר זה לא קרה "כך סתם", והוא תוצאתם של מספר צעדים:

  • ראשית, וכפי שכבר הוזכר, הפיכתה של ההסתדרות לתנועה חברתית השפיעה על ההצבעה בשכבות המוחלשות, וכך גם בחברה הערבית.
  • שנית, כניסת סיעת חד"ש לקואליציה בהסתדרות לפני למעלה משנתיים העבירה מסר ברור של שותפות, של הדדיות ושל מאבק משותף, ונתנה מקום לנציגי הציבור הערבי בתהליך קבלת ההחלטות.
  • שלישית, הקמת האגף לקידום שוויון, שבראשו עמדתי מתוקף תפקידי כיו"ר סיעת חד"ש, הביאה לידי ביטוי את חשיבות נושא השוויון במקומות העבודה ובכלל, והעניקה כתובת לרבים. בנוסף, הקמת הוועדה לחיים משותפים בבינ"ה, שבראשה עמד חבר הנהגת ההסתדרות וסיעת חד"ש מאג'ד אב-יונס, העבירה אף היא מסר זה.

צעדים אלו התחילו תהליך בו הציבור הערבי חש שאינו מודר מההסתדרות, והדגישו את הרלוונטיות שלה עבורו. אין זאת אומרת שדרך זו נסתיימה, וכמובן שהיא עוד ארוכה וצפויים אתגרים לא מעטים במהלכה, אך התהליך שהתחיל הנו חשוב, ובסופו מחכה השוויון המלא, בתוך ההסתדרות ומחוצה לה.

נקודות אלו כולן מדגישות לא רק את מה שנעשה עד כה, אלא גם את האתגרים העומדים כעת בפניי ההסתדרות. אם הארגון רוצה להמשיך ולהתקדם באותו הכיוון, עליו, כך אני מאמין, לקבל על עצמו את האתגרים הבאים ולמצוא את הדרך לקדם ולהעמיק את העקרונות הבאים, שאמורים להנחות את פעולתה:

  1. עקרון המעמדיות: על ההסתדרות לתמוך עוד הרבה יותר בשכבות המוחלשות, ולהיאבק בכל דרך למען סגירת הפערים החברתיים והכלכליים בחברה.
  2. עקרון הכלליות: עקרון זה חייב להיות מורחב, על-ידי הנגשת שירותי ההסתדרות לפריפריה וליישובים הערביים, ועל-ידי מתן ייצוג הולם לשכבות המוחלשות בכל שדרות ההסתדרות, כולל בדרגים הגבוהים ביותר.
    עוד יש לפעול להענקת מעמד שווה לשפה הערבית בכל פרסומי ההסתדרות. מצב שלצערי, אינו מתקיים כיום.
  3. עקרון השקיפות: חובה על ההסתדרות לחזק את הדמוקרטיה הפנימית שלה, לחזק את מערכות הביקורת, ולקדם שקיפות בכל החלטותיה ופעולותיה – לרבות פעולות העמותות, הגופים והוועדים השונים הכפופים לה.
  4. העקרון הפוליטי: בין אם נרצה ובין אם לאו, השינוי העיקרי בחברה הישראלית יוכל להגיע אך ורק על-ידי שינוי פוליטי ועל-ידי החלפת ממשלת הימין ומדיניותה הגזענית, הניאו-ליברלית וההרסנית. עלינו להבין כי צדק חברתי והיכולת להיאבק על זכויות עובדים ושוויון, קשורים באופן ישיר גם למאבק בכיבוש ולמען שלום, ולמאבק בגזענות בתוך החברה הישראלית. לכן, על ההסתדרות להדגיש בלי פחד את הקשר בין הנושאים הללו, ועל כולנו, החפצים בשינוי, להיאבק למען הקמתה של ממשלה אחרת, סוציאליסטית, שתציב בראש סדר העדיפויות שלה את השלום ואת סיום הכיבוש, את האדם העובד ואת צרכיו, את האינטרסים המשותפים של קבוצות שונות באוכלוסייה, ואת השוויון והצדק החברתי.