ביום שבת, כ"א בתמוז, ימלאו 83 שנה למותו של המשורר הלאומי. במסגרת ההדרכות שלי במזרח אירופה, ביקרתי לפני שבועיים בז'יטומיר אשר באוקראינה, עיר הולדתו של המשורר, ובאודסה – עיר מגוריו ופעילותו התרבותית. בשבוע הבא אני עתיד לבקר שם שוב, כך שה'יארצייט' הזה נופל לי בין ז'יטומיר לז'יטומיר ובין אודסה לאודסה. גם בביקורי בוולוז'ין אשר בבלארוס, תמיד צף המשורר ומעורר שיח וענין.

לפני שנים פרסמתי יחד עם פרופ' עמנואל אטקס את הקובץ 'ישיבות ליטא – פרקי זיכרונות' (הוצאת מרכז זלמן שזר), ובו הופיעו מבחר זיכרונות מאת חבריו של ביאליק לספסל הלימודים בישיבת וולוז'ין. הנער מ'פלך ווהלין' שלמד תורה לבדו במשך למעלה משנתיים בבית המדרש בעיירת מולדתו, נשבר, והרחיק נדוד עד לישיבה המפורסמת במטרה לדלג משם להשכלת ברלין. לתומו הוא חשב שבוולוז'ין לומדים תורה והשכלה גם יחד, אך מה גדלה אכזבתו שלומדים שם רק גמרא כל היום. ביאליק החליט 'ללכת על זה', ולמד תורה בהתמדה במשך מספר חודשים, לאחר מכן שקע שוב בלימודי רוסית, בכתיבת שירים ובלימודי מדרש ואגדה, הקהיל סביבו קהל חברים מקשיבים ואף עסק בפעילות ציונית. שנה וארבעה חודשים למד חיים נחמן הצעיר בישיבת וולוז'ין, והפך אב-טיפוס לכל מי שעזב את חיי הישיבה לטובת פעילות ספרותית, אך נושא אותה עמו כל ימיו בגעגוע.

שלט ההנצחה לביאליק בביתו שבאודסה (צילום באדיבות שלמה טיקוצינסקי).

הבית הקטן שב'פרבר העצים' בז'יטומיר, בו גידל ר' יעקב משה ביאליק את נכדו היתום, אינו מסגיר דבר על תלאות הנעורים והמאבק הפנימי שהתחולל כאן בנפשו של הנער חיים נחמן. מכאן נשלח ללמוד תורה לבדו בבית המדרש הישן, ומכאן אף פיקח הסב מרחוק על מעשי נכדו בישיבת וולוז'ין. גם באודסה, ברח' 9 Mala Arnauts'ka, שם התגורר כמה שנים עם זוגתו מאניה, ניצב כיום שלט זיכרון בצורת ספר, כיאות למשורר ומלומד יהודי. אך אין יודע נתיב הרוח מה עובר על צעיר הנושא עמו את בית המדרש אל הספרות.

"כל ימיו היה נותן נפשו על התורה"

הכינוי 'משכיל', במלעיל, היה הגידוף החמור ביותר של נעורי החרדיים. מילה בעלת קונוטציה מרתיעה, שכן אין כפרה למי ש'שנה ופירש'. על פי ההשקפה החרדית ה'משכילים' אשמים בכל תהליך נטישת הדת בעידן המודרני. ביאליק, כבוגר של 'אם הישיבות' וולוז'ין, נחשב ל'שנה ופירש' האולטימטיבי, זה שעל דמותו מערימים כל אגדה אפשרית ושמו נישא רק בהקשר שלילי. אגדה אורבנית מסתובבת בישיבות, על פגישתם המאוחרת של שני חברים שלמדו בוולוז'ין: הגאון הליטאי ר' ברוך דוב ליבוביץ, ראש ישיבת קמניץ ומחבר ספרי 'ברכת שמואל', וחיים נחמן ביאליק. ביאליק הוא שיזם את הביקור ורצה לפגוש את ר' ברוך דוב. הלה סירב תחילה, ולא רצה לחון אותו אפילו במבט, שכן נאמר 'אסור להסתכל בפני אדם רשע'. לבסוף ניאות הרב, אפשר לו להכנס ואמר לו אך זאת: "ראה מה ביני לבינך, בדברים שאני משמיע מתפלפלים טובי המוחות, חריפי הלמדנים, ואילו אתה מחבר שירים וחרוזים.. ראיתי פעוטה בגיל הגן מקפצת בשלולית ומקרקרת את אחד מחרוזיך.."

היה או לא היה, זהו כמובן סיפור עם מטרה דידקטית, הגחכה שיש בה מן ההתגוננות כלפי האתוס הנגדי המאיים, שכן ביאליק מגלם שני גורמי איום גם יחד: השכלה וציונות. כמעט מיותר להציב מול הסיפור את העובדות, עד כמה זכרו ויצירתו של ביאליק נטועים עמוק בתודעת העם מאז ועד היום. 'ספר האגדה', שלל הסיפורים, המשלים והשירים, הנלמדים בכל בית ספר ישראלי ובמאות מסגרות אחרות, וכן מאות ואלפי ספרים, מחקרים, מאמרים, ביוגרפיות, ביקורות, שנכתבו ועדיין נכתבים עליו בידי טובי המוחות. אתם מוזמנים להקיש את המילה 'ביאליק' בקטלוג הספריה הלאומית, ותקבלו 9027 כותרים ואזכורים ביבליוגרפיים, לעומת 44 של הגאון הליטאי, שאגב נערץ גם עלי וצר לי על השימוש בדמותו. מלבד יצירתו הענפה של ביאליק, בשיר ובסיפור, באגרות ובנאומים, במפעלי כינוס ספרותיים ובפרשנות למשנה, מתגלים מידי פעם כתבים גנוזים שלו ומעוררים הד בתקשורת ובשדה הספרות. כיאות למיתוס לאומי, גם גרסאות הטיוטה לשיריו נחקרים בדחילו, קטעים גנוזים, הקדשות, פתקים, שורות, הכל מתפרסם בענין רב מעל במות שונות, וטובי החוקרים מתכתשים זה עם זה אודותיהם.

תרומתו של ביאליק לישיבת חברון 1934 (מקור: ארכיון בית ביאליק).

תרומתו של ביאליק לישיבת חברון 1934 (מקור: ארכיון בית ביאליק).

אינני חוקר ספרות, כי אם היסטוריון של ישיבות ליטא והחברה החרדית. אך גם לי חיבה עמוקה ללשון העברית, על הכיסוי והגילוי שבה, עוד מימי הישיבה כאשר קראתי בתנ"ך מתחת לגמרא. כבוגר בית המדרש אני מתענג על כתיבתו של ביאליק לכל סוגיה, ומוצא בא את הרמיזות המתוחכמות לפסוקי תנ"ך ופניני תלמוד ומדרשים. נדרש הרבה ידע בכדי להתפעל משימושי הלשון הכבירים שלו, ובקיאותו המרשימה בספרות ההלכה.

בעיקר נתונה התעניינותי לביאליק שבעל פה, לדמות ההיסטורית, לתלמיד הישיבה בוולוז'ין, למשורר שהונח על ראשו הכתר הלאומי אך הוא התייסר תחתיו, ונפשו ידעה כל ימיה רצוא ושוב, חמלה, ייאוש, געגוע, תקופות יצירה ותקופות שתיקה. האיש שנותר 'בן ישיבה' ואהב את התורה עד סוף ימיו, שהקיפוהו אינספור רעים ומקשיבים, שרותקו לסיפוריו ולדברי תורתו, כפי שספד לו ש"י עגנון: "מה היתה שליחותו של ביאליק בעולם הזה, ומה היתה רוחו מבקשת על האדמה? תורה וחיים אהבה וחסד. כל ימיו היה נותן נפשו על התורה וכל דבריו של תורה היו, ממש לא הלך ד' אמות בלא תורה וכל ימיו היה מתכוון לאמיתה של תורה" (ש"י עגנון, "מעצמי אל עצמי עמ' 204). לאור דברים אלה אתה משתומם: רגע, אנחנו מדברים על אותו אדם? והתשובה היא כן, ובכך כוחו של ביאליק (וגם של עגנון).

המחלן הגדול או לץ?

האם צודקת הדעה שלביאליק היתה השפעה מיוחדת בתהליך החילון של בני הישיבות בראשית המאה העשרים, יתר על שאר האידיאולוגיות שהציפו את אז הרחוב היהודי? כהיסטוריון של האורתודוקסיה ויהדות מזרח אירופה תשובתי היא שלילית, ואם כבר אז ההיפך, מי כמוהו קירב את עולם הדת לחוגים רחבים ביותר. החינוך החרדי נוטה לתלות את קולר חילון העם היהודי בצווארם של ה'משכילים' במזרח אירופה, ומתעלם משלל הנתונים ההיסטוריים, כמו תחום הכלכלה, תחום היחסים עם השלטון לסוגיו, האידיאולוגיות השונות ותהליך המודרנה הכללי שעבר על אירופה. 'המשכילים' בעיני החניך החרדי הם סוג של יחידה מונוליטית מתוך קבוצת האשמים המצויה מעבר למקום ולזמן, בשורה אחת עם רפורמים, צדוקים, משומדים, קראים וציונים, ולא משנה הסדר.

חרדים אחרים, תלמידי חכמים דווקא, אמרו לי: ביאליק? הוא היה בסך הכל 'לץ' ישיבתי שהלך אחר תאוותיו, הוא אפילו לא 'משכיל'. בורות זו קוממה אותי. כמה יודעים על בקיאותו בתורה, על ייסוריו, על געגועיו לבית המדרש, על עומק שירתו והשקעתו באיתור מכמני שפת הקודש בכדי לדייק את העברת תחושותיו. כמה יודעים על אהבתו ללומדי תורה, על 'געגועיו לחיי יופי וקדושה' כפי שכתב במכתביו, על נפשו הרחימאית והשברירית שהשתתפה בצער הזולת, ואיזו אוירת נכאים השתלטה עליו בראותו בתל אביב נער תימני יחף הסוחב משא סבלות למעלה מכוחו, (זיכרונות ברודס, כנסת תש"ך, עמ' 261). עד כמה לצד ויכוחיו החריפים עם קולגות למקצוע סייע להם בממונו ושיבח בפני אחרים את יצירתם.

ביאליק ופיכמן (מקור: ארכיון בית ביאליק).

ביאליק ופיכמן (מקור: ארכיון בית ביאליק).

עוד סיפור מסופר על ר' לייב חסמן, מגדולי תנועת המוסר ובסוף ימיו 'משגיח' של ישיבת חברון בירושלים, שנאם בפני תלמידיו לאחר מות ביאליק, וכך אמר: יש 'רוצחי נפשות', שרציחתם אינה פוסקת גם לאחר מיתתם, אלה הם הסופרים והמשוררים המדיחים לב ישראל מאבינו שבשמים, ואנשים ממשיכים לקרוא בספריהם גם לאחר מותם וסופגים את הרעל.." (מ' שנפלד, ילקוט 'דעת תורה', עמ' קטו) סיפור זה, כמו קודמו, מקורו בחוגי 'השקפה' ליטאיים קיצוניים. טבעי הדבר שמי שיצא מתוך הישיבות לדרך עצמאית, יהפוך לסדין אדום וקולר לתלות בו את אשמת תהליך החילון, ויטושטש ההבדל בין דמות היוצר ליצירה. אך המציאות רחוקה מזה. מי שמכיר בן ישיבה במאה העשרים שיצא בשאלה בעקבות קריאה בכתבי ביאליק – שיקום. היו כמובן חוגים קיצונים ששרפו את ספרי ביאליק, כפי שמספר שמואל אבנרי, אולם העובדות הן שבבתים חרדיים רבים לפני דור או שנים, ניצבו ספריו של ביאליק על המדף, ולא רק 'ספר האגדה' שלו. גם בבית הורי, שכולו היה החמרה ליטאית מכאן וחינוך 'הרב וולף' מכאן, ניצב לו אי שם במדף תחתון ספר האגדה של ביאליק, לצד כמה ספרי עגנון.

קל למחנך החרדי להציב את ביאליק בשורת ה'משכילים' שהלכו אחרי תאוות ליבם, ו'הדיחו את ישראל' מדרך התורה. את כל תנועת ההשכלה צבעו בצבעים של אותו מיעוט רדיקלי שהתריס כנגד האמונה ובקש לחולל רפורמות ותיקונים. ביאליק בפירוש לא היה כזה. רחוק מכך. מפעלי הכינוס שלו לאגדה ולשירת ספרד, קירוב יצירת חז"ל אל העם, כתיבת הפירוש למשניות, רגישותו הרבה לכל ענין של תורה ויהדות, וכן ה'טיש' שניהל בכל שבת ב'אהל שם' בתל אביב ונשא בו דברי תורה. המשורר יעקב פיכמן, תלמידו הקרוב, מספר כיצד ספג ביאליק השראה לשיריו מיופי הטבע ומאירועי העולם, ותמיד היה זה מתוך הצמדת דברי תורה ואמרות תלמודיות למה שראו עיניו. לפי פיכמן הוא היה גם קצת מוסר'ניק: "עוד בשיחותנו הראשונות באודיסה היה לעתים קרובות מדבר על 'תיקון המידות, על 'שבירת היצר', על מלחמה קשה שנלחם בבחרותו ושנמשכה בעצם כל ימי חייו. יצרים קשים שלטו בו. אבל הוא היה ער תמיד, וידע את הסכנה האורבת לו. המלחמה לתיקון האדם היתה לו מלחמה שאינה פוסקת. (כנסת לזכר ח"נ ביאליק, ב, תל אביב תרצ"ז עמ' 102-3) אינני יודע אם פיכמן ידע בזמנו על רינוני הרומנים של ביאליק שהתפרסמו רק בעשורים האחרונים, אולם אין ספק שהוא הכירו מקרוב ביותר, וידע את מה שאנו יודעים היום: עד כמה פטפט ביצרו, ולא רק עם יצרו.

ספקות פרשניים

לאחרונה פורסמו גם מכתבי ההערצה שכתב לביאליק אחד מגדולי הדור הליטאיים, רבי יחזקאל אברמסקי, ואף התפרסמו ברבים תרומותיו הכספיות לישיבות חרדיות בישוב הארצישראלי דאז. הקורא באגרותיו של ביאליק מתרשם מבקשתו החוזרת ונשנית מעמיתיו: 'התפללו עלי', שם שמים נישא על פיו בהטיות שונות ובהקשרים משתנים. כמה יודעים על דאגתו לעניים ומדוכאים, תרומותיו הרבות לאלמנות ויתומים, ומגביות הצדקה שארגן עבור חסרי פת לחם ומובטלים. באחד ממכתביו לסופר בן עמי הוא זורק פתאום משפט: 'ביהדותי שכך הוא'. אחרים נשבעים בחייהם, ואילו ביאליק נשבע ביהדותו.

סיפר לי ידידי ר' יעקב דוד הכהן: באחד מביקורי אצל ר' יהודה קויפמן אבן-שמואל, מחבר הפירוש ל'מורה נבוכים' ומתרגמו מחדש של ה"כוזרי", התגלגלה השיחה על ביאליק. הייתי בן ישיבה, וכנראה בדברי נשמעה נימת זלזול. פתח מארחי ואמר: על הכסא שאתה יושב – ישב ביאליק.  שאלתיו: ר' חיים נחמן, מה מביאך ביום חם שכזה לירושלים? והשיבני: ב'פירוש המשנה' שאני כותב עתה, יש לי ספקות פרשניים בכמה מקומות, ובאתי להתייעץ עם הרב קוק. הוסיף אבן-שמואל וסיפר: פעם טיילתי עם ביאליק על שפת ימה של ת"א. כאשר הגיעה שעת חצות, פנה אלי ביאליק ואמר: ר' יהודה, המלאכים כבר עייפים ורוצים ללכת לישון, בוא לא נעכבם יותר עם תפילת ערבית… ועוד הוסיף: בסוף ימיו אמר לי ביאליק: ר' יהודה, הבה נצא למסע משותף אל בני הנוער ונאמר להם: הטעינו אתכם, עלינו לשוב לדרך התורה והמצוות.

הבית בפרבר העצים בז'טומיר (צילום באדיבות שלמה טיקוצינסקי).

יש להבין כי כל צורת ההשקפה על יחסי דתיות-חילוניות היתה אז אחרת. אנו נוטים להשליך את מושגי ימינו על העבר. פרישתם של בני ישיבה לחיי מעשה ולציונות לא נתפסה כ'כשלון חינוכי' מבחינת המערכת עצמה, משום שהישיבות לא היו אז חממות לשימור תרבותי. בנוסף, הסלידה הטבעית מן המשכילים נוגעת גם לממד הויזואלי, שכן בתמונותיהם הם מופיעים עם זקנים וללא כיפה לראשם. עבור הדור הנוכחי שכל דתיותו היא סמלים זוהי פוזה קשה להכלה. 'הסרת הכיפה' בימינו היא אקט מרכזי, מכריע, וכלולים בו כל הממדים: הסמבולי, האידיאולוגי, החברתי וההצהרתי. אולם לא כך היה הדבר במזרח אירופה. את כיסוי הראש הסירו כחלק מהחלפת הגרדרובה, וכשם שעברו ממעיל ארוך לקצר והחלו להלך עם כפתורים נוצצים ומקל שראשו מוכסף. הכיפה כאביזר לבוש וכשם עצם בשימוש לשוני, כמעט ולא היתה בנמצא. במקורות ההלכתיים ובתמונות הרבנים מופיע מה שכונה אז 'כובע קטן', המחליף את הכובע הרשמי עמו מופיעים בציבור. אצל החרדים בארצות המערב גם חבישת פריט זה בתוך ד' אמות לא היתה שכיחה כי אם בקרב יראי שמים, נכבדים ורבנים.

'בן ישיבה אני'

זה נכון שביאליק ייצג אורח חיים בעייתי ביותר מבחינת שומרי המצוות. מחד היה תלמיד חכם, ומאידך מהלך בגילוי ראש, לא מקפיד על מצוות ואף מעשן בשבת. אלא שהוא הקפיד לעשות זאת בצנעה בתוך ביתו, ובשום אופן לא בפרהסיה. על המרחב הציבורי הוא שמר מכל משמר, לחם מלחמת חרמה בענין זה מול עירית תל אביב ואף ארגן את 'מחאת הסופרים' למען השבת. במכתבים רבים הוא ביטא את צערו העמוק אודות משחקי הספורט והאוטומובילים הנוסעים בשבת: "כמה יש במעשיהם מן הפריצות והנבלה! הוא מכריז בכאב, "הטרם ידעו אלה כי השבת היא המתנה הגדולה ביותר שהביאה היהדות לעולם, והיא בלבד דיה לתת לנו זכות של קיום תרבותי בין העמים? הטרם יבינו, כי השבת היא הסמל המזוקק והצרוף ביותר של הרעיון הסוציאלי ושויון ערך האדם?..  בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. ארץ ישראל בלי שבת לא תבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו… חלול שבת כל שהוא ברבים פוצע כל לב יהודי נאמן פצע אנוש לאין מרפא. השבת היא ששמרה על קיומנו בכל ימי הגלות, וכפיות-טובה מאין כמוה היא לחללה בזדון ולפגוע בה כאן, בארץ אבות. חטא לאומי הוא שאין לו כפרה!" – זועק ביאליק באגרותיו.

לשאלותיהם של אנשים דתיים מהי תפיסתו לגבי השבת, ענה: "דע לך, שהנני מבדיל הבדלה גמורה בין מה שאדם עושה בפרסיה ובין מה שהוא עושה בחדרי ביתו. בפרהסיה, אם אדם יעשן ב'עונג שבת' שלי, אוחזנו במפרקתו ואשליכהו החוצה. מה שאין כן בחדרי ביתו, ברשות היחיד שלו. שם צריך שיהיה בן חורין לנהוג כחפצו ואת החשבון בינו לבין קונו יעשה הוא בעצמו". לאוזן חילונית זה נשמע כיום פנטסטי, אך לא לאוזן של שומרי מצוות, ואפשר להבין.

"לתפילת 'לכו נרננה' (קבלת שבת) נשארה לי עד היום חולשה מיוחדה – אמר פעם ליעקב פיכמן. "עד היום איני יכול לעמוד בפני מתיקותה. ניגון זה עוטף את נפשי איזו חמימות צלולה, המפיגה בבת אחת כל כובד שבלב. זוכר אני – בימי שבתי בסוסנוביץ, רחוק מביתי ומשפחתי, הקדמתי פעם לבוא בליל שבת אל האכסניה, נרות השבת והנקיון שבבית השפיעו עלי כנראה, ושרתי את מזמורי 'לכו נרננה' בכלות נפש שכזו, שלאחר שגמרתי, ראיתי את בעלת האכסניה משוטטת כולה בדמעות.." (כנסת שם, עמ' 77)

בניין הישיבה בוולוזין היום (צילום באדיבות שלמה טיקוצינסקי).

'בן ישיבה אני', מכריז ביאליק ב'משירי החורף' שלו. וכיום, במרחק של יותר מח' עשורים, אני מוצא את עצמי מהרהר בחוויה זו, לכבד ולהעריך את מקום גידולך, אך מרחוק, לכבד ממסד שאינו מכיר בך ואף מוותר על הערצתך. עד היום נראים לי יוצאי בית המדרש כזן ייחודי, קומה אחת מעל אלה המכונים  'דתלשים'. מי שנושא עמו את התורה אל חיי ההמשך ואל היצירה, משפיע איכות נדירה בסביבתו. דומני שאולי הגיעה העת לטפח סוג של 'ניאו-ביאליקיזם' מקרב יוצאי בית המדרש. אינני יודע בדיוק מה זה אומר, אבל מרגיש לי שבעידוד כוחות היצירה של בוגרי בית המדרש, תהיה תרומה כבירה לחברה ולשיח בישראל.

ד"ר שלמה טיקוצינסקי, האוניברסיטה הפתוחה. ספרו 'למדנות מוסר ואליטיזם: ישיבת סלבודקה מליטא לארץ ישראל' הופיע בהוצאת מרכז זלמן שז"ר.