בימים רגילים יש לי קושי גדול מאוד עם הדמוקרטיה הישראלית. כבר שנים שאני לא מרגישה שנבחרי הציבור מייצגים אותי, עובדים בכדי לעשות שתהיה לנו חברה מאוחדת ומוסרית, פועלים לקדם את האינטרסים המשותפים שלנו כחברה, ובגדול פשוט תחושה חזקה שלא סופרים אותי, ולא סופרים אותנו, וכאב גדול על המרחק שיש בינינו היום ובין מה שחלמו עבורנו.
אבל יום ראשון לא היה יום רגיל. אתמול היה לי רגע של תקווה, גאווה אפילו בדמוקרטיה הזו.
ביום ראשון עבר בוועדת השרים לחקיקה החוק להפללת הלקוח בזנות. לא אכנס לסעיפים של החוק, אבל בגדול משמעותו היא שזנות היא מצב של ניצול, וכבכל מצב כזה – האחריות והאשמה היא על המנצל.
החוק נמצא בתהליכים כבר כמה שנים, ולווה בהתנגדויות מרובות, שלשמחתי – במאבק הזה הן לא ניצחו. כי האמת היא פשוטה – זנות היא לא מקצוע אלא תופעה חברתית שהומצאה על ידי גברים על מנת לספק צורך שלהם. ולא, הכוונה היא לא לצורך מיני אלא כדי להרגיש עליונים, חזקים, שולטים. העובדה שאחוז גבוה מאוד מהנשים (והגברים) שנמצאות בזנות הן כאלו שעברו תקיפה מינית או אונס, או לחילופין נשים שהחיים הובילו אותן למקום בו לא יכלו למצוא דרך אחרת להשיג כסף, וכמובן – אחוז גבוה של נשים שסוחרים בהן ממש כמו שסחרו וסוחרים בעבדים, מגבה את האמת הפשוטה הזו.
החוק הזה מנצח את המשפט "זנות תמיד הייתה ותמיד תהיה", שהוא מיסודו משפט שמטרתו היא להנציח ולתרץ חוסר צדק, מפני שבשוודיה החוק עבר כבר לפני כמה שנים ונאכף ברצינות, והיום התופעה החברתית הזו מוגרה כמעט לחלוטין, ויש פחות מאחוז של זנות במדינה.
החוק הזה הוא אחד מיני רבים שעוד צריכים להיחקק על מנת שנוכל לחיות כשוות בארץ הזו.
אז לרגע אחד, הרגשתי שעשינו צעד אחד בכיוון הטוב, היפה, הצודק והנכון.
אבל זה היה רק רגע. כי מיד אחר כך קראתי שכנסת ישראל לא תאשר אימוץ ילדים להורים חד מיניים והורות חד מיניות.
וזה צעד כואב וחשוך. צעד שהדבר היחיד שעומד מאחוריו הוא ניסיון עלוב ונואש לשמר חברה הטרונורמטיבית, חברה שבה יש חלק מסוים של ציבור שמצליח למצוא בה את מקומו, ויש ציבור אחר שמודר ממנה, שלנצח יהיה שווה פחות.
האמירה מאחורי הצעד הזה היא מאוד פשוטה – לכם.ן, הציבור הלהט"בי הישראלי, אין ולא יהיה מקום שווה כאן. לא עם כל החריגות הזו, לא עם כל היופי השונה שלכןם, לא עם האהבה הגדולה שלכםן. לשונות כל כך אין כאן מקום, עד שניקח מכןם גם את הדומה, את האנושי.
ואז עם מה נשארנו? לפרוש מהחברה הישראלית? אולי לאי לסבוס, אולי לגרמניה, אולי לכל מקום שהוא לא פה, למרות שפה אנחנו רוצות להיות, ולחיות, ולאהוב.
אז תודה לך כנסת ישראל, שאת נותנת תקווה ולוקחת אותה כעבור רגע, שרגע אחד נותנת להרגיש שיש פירות למאבק ורגע אחרי מזכירה לנו כמה הרבה יש עוד להיאבק.
