בקרוב צפוי יו"ר רשות החברות הממשלתיות אורי יוגב לסיים את תפקידו לאחר קדנציה סוערת. אבל יוגב לא הסתפק בכך והחליט להשאיר לבאים אחריו מתנת פרידה: תוכנית למהפכה בחברות הממשלתיות, שעיקריה – ניתוק החברות הממשלתיות מהדרג הפוליטי, הפרטה חלקית של הבעלות עליהן ע"י הנפקתן כחברות ציבוריות בבורסה, והעמקת הקוד העסקי במערכות הניהול של החברות. יוגב מתאר את הצעתו כתהליך הכרחי לשיפור השקיפות, היעילות והרווחיות של החברות הציבוריות, וכהמשך ישיר למהלך 'נבחרת הדירקטורים' שהוביל בשנים האחרונות. אבל מעבר לשקיפות וליעילות, תוכניתו של יוגב היא שלב נוסף בפירוק הדמוקרטיה הישראלית – הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
כדי להבין לעומק את תוכניתו של יוגב כדאי להתחיל בהיכרות קצרה עם החברות הממשלתיות. בישראל כ-62 חברות ממשלתיות. הן עוסקות בתחומים רבים ומגוונים. חלקן חברות ענק הנוגעות בחיי היומיום של האזרחים כמו חברת החשמל, דואר ישראל, מקורות, רכבת ישראל ונתיבי איילון, וחלקן חברות קטנות שכנראה לא שמעתם עליהן מעולם – כמו החברה לניהול קרן השתלמות לשופטים, או הרשות לחינוך והכשרה ימיים. חלק מהחברות הן תעשייתיות, כמו רפאל או תע"ש, חלקן פיננסיות כמו קנט (קרן ביטוח לנזקי טבע בחקלאות), חלקן עוסקות בנדל"ן ובנכסים, כמו עמידר או נ"ח המחזיקה את נכסי האגודה למען החייל, וחלקן בתחום החינוך והרווחה – כמו בית הספר למלונאות תדמור, 'המשקם' או פנימיית 'הכפר הירוק'.
הכל מהכל יש בחברות הממשלתיות, ובעיקר יש בהן נכסים אסטרטגיים מסוגים שונים, שנותרו בבעלות המדינה לאחר בולמוס ההפרטות של שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. בחברות הממשלתיות מועסקים כ-56 אלף עובדים, והן אחראיות על כשליש מהמאזן של ממשלת ישראל. על אף שמרביתן הן למעשה זרועות של הממשלה במתן שירותים חיוניים למדינה ולאזרחים, המאזן המשותף של החברות הממשלתיות מסיים את השנים האחרונות עם רווח נקי של מעל למיליארד שקלים.
כל אחת מהחברות הממשלתיות כפופה לאחד ממשרדי הממשלה, בהתאם לעיסוקן. במקרים מסוימים, החברות הממשלתיות הן זרוע ביצוע מרכזית של המשרד. כך למשל קשה לדמיין את משרד התחבורה פועל ללא רכבת ישראל, הנמלים, נת"ע (הבונה כעת את הרכבת הקלה בגוש דן), נתיבי איילון, חוצה ישראל ו'נתיבי ישראל' שהחליפה את מע"צ. אם נוציא את החברות הממשלתיות ממשרד התחבורה, יישאר השר כץ אחראי רק על משמרות הזה"ב.
איש הקיצוצים וההפרטות
פרספקטיבה נוספת הדרושה כדי להבין את תכניתו של אורי יוגב קשורה ליוגב עצמו. האיש התחיל את דרכו בשנות השמונים כרפרנט צעיר באגף התקציבים, ולאחר שנה התמנה, בגיל 27, להיות יועץ בכיר למנכ"ל משרד האוצר. לאחר שפרש מהשירות הציבורי הוא שימש בכמה תפקידים, עד שהתמנה למנכ"ל של "אומני מותגי מזון" המוכרת לכם יותר כ'דומינוס פיצה' בישראל. לאחר מכן עבר יוגב לתפקיד מנכ"ל בזק בינלאומי (כן, אוהבים שם מנכ"לים שמגיעים מאגף התקציבים). בתקופתו של יוגב בבזק בינלאומי עבר שוק השיחות לחו"ל רפורמה שהכניסה שחקנים חדשים למגרש. המדיניות שהוביל יוגב כמנכ"ל החברה זכתה לביקורת חריפה מהממונה על ההגבלים באותה תקופה, שטען כי החברה מטעה לקוחות על מנת למנוע את כניסת המתחרים, ונוקטת פעולות שהן על גבול החוקיות. באותה התקופה ספגה בזק בינלאומי הפסדים כבדים מאוד.
יוגב היה שותף לקיצוץ בקצבאות, לקביעת כלל החנק שהגביל את הגדילה בתקציב המדינה ל-1% מידי שנה ולהקמת בית הכלא הפרטי. היום ניתן להבין את עומק הנזקים שחוללו הרפורמות באותה תקופה, וכמה קשה להוציא את העגלה מהבוץ בחלק מהמקרים
בשנת 2002 מונה יוגב לממונה על התקציבים באוצר. כשנתניהו נכנס לתפקיד שר האוצר ב-2003, יוגב היה המוציא לפועל הנלהב של מדיניות הקיצוצים והרפורמות שהוביל השר. בין היתר היה יוגב שותף לקיצוץ בקצבאות ולהצמדתן למדד המחירים, להעלאת גיל הפרישה לנשים, לקביעת כלל החנק שהגביל את הגדילה בתקציב המדינה ל-1% מידי שנה ולהקמת בית הכלא הפרטי. למעשה, על אף שחלק מהתוכניות ההן כבר קיבלו פניית פרסה מהכנסת או מבג"ץ, היום ניתן להבין את עומק הנזקים שחוללו הרפורמות באותה תקופה, וכמה קשה להוציא את העגלה מהבוץ בחלק מהמקרים. עובדה אירונית היא שיוגב עמד בראש הצוות המשותף למשרד האוצר ולבנק ישראל לטיפול בבעיית העוני.
ב-2006 הקים יוגב חברה בשם ווייטווטר, שעסקה בפיתוח טכנולוגיות להבטחת איכות מי שתיה. הוא גייס כמה עשות מליוני שקלים למיזם שנראה כפורץ דרך. אך לאחר שהחברה צברה הפסדים כבדים, היא נסגרה בסוף 2013. באותה שנה התמנה יוגב למנהל רשות החברות הממשלתיות. אז חשבו כי יוגב מתכנן לסגור את הרשות. לאחר קדנציה סוערת של ארבע שנים שכללה עימות ארוך ומתוקשר עם שר האוצר כחלון, ההישג המרכזי שיוגב רושם לעצמו הוא הצלחתה של יוזמת 'נבחרת הדירקטורים', שמהווה למעשה את המצע לתוכנית שהגיש השבוע.
דירקטורים 'עצמאיים' מריבונותו של העם
התוכנית מורכבת מכמה צעדים כשהראשון שבהם הוא עיגון מהלך 'נבחרת הדירקטורים' שהוביל יוגב בחקיקה. המשמעות היא שמינוי של דירקטורים בחברותו ציבוריות יבוצע על ידי ועדת מינויים ציבורית בראשות שופט בדימוס, והם ייבחרו מתוך מאגר של דירקטורים מקצועיים. זאת בניגוד למצב כיום, בו השרים ממנים דירקטורים לחברות הציבוריות הכפופות להם. על פי הרציונאל שמציג יוגב, "קיים טעם לפגם בכך שדירקטורים ממונים ללא הליך פומבי, שוויוני ותחרותי, מתוך חוג מכריהם המצומצם של השרים." עוד מוסיף יוגב וכותב כי "אופן מינוי זה פוגע בעצמאותם של הדירקטורים במהלך תקופת כהונתם".
קצת מגוחך לחשוב שנבחרי הציבור יכולים למנות את הנשיא, את הרמטכ"ל ואת ראש השב"כ, אבל דירקטור במדרשת שדה בוקר או בדואר ישראל? עד כאן, זה יותר מדי
הטענה שמציג יוגב מבוססת על מוניטין רע שצברו לעצמם נבחרי הציבור שלנו, בצדק. אבל השרים שלנו הם עדיין נבחרי הציבור, החלטותיהם נבחנות תחת עינו של הבוחר, וככל שהבוחר יראה בהחלטותיהם החלטות לא ראויות, הוא יכול להפסיק לבחור בהם. לעומת זאת, ועדת המינויים המיוחדת לא תיבחר על ידי הציבור, ולמעשה היא סוג של מריטוקרטיה. ה'עצמאות' אותה מבקש יוגב להקנות לדירקטורים היא למעשה עצמאות מריבונותו של העם. דמיינו לדוגמה את שר התחבורה מנסה להוציא לפועל מדיניות, כשמולו עומדים שורה של מנהלים מקצועיים ועצמאיים שאינם מחויבים למדיניות השר, אלא לשורת הרווח של החברה הממשלתית.
מינויים של דירקטורים בחברות הציבוריות צריך להיות נקי, הוגן ושוויוני, ותוך התחשבות ביכולות המקצועיות של המתמנים. אך אל לנו לוותר על ריבונות של העם על מפעליו הכלכליים. קצת מגוחך לחשוב שנבחרי הציבור יכולים למנות את הנשיא, את הרמטכ"ל ואת ראש השב"כ, אבל דירקטור במדרשת שדה בוקר או בדואר ישראל? עד כאן, זה יותר מדי.
חברות למטרות רווח או לתועלת הציבור?
הצעד השני שמציע יוגב הוא לחייב את החברות הממשלתיות לפרסם את דוחותיהן הכספיים, את תקציבן השנתי וכו'. כל זאת בשם השקיפות ויכולת הבקרה והפיקוח של הציבור על הנעשה בחברות הללו. האמת היא שכבר היום הדו"חות של החברות הללו שקופים לציבור, ויוגב יודע זאת – הם מפורסמים באתר האינטרנט של רשות החברות הממשלתיות. יוגב הוא זה שאמון על פרסום הדוחות הללו לציבור. למעשה הוא מפרסם כל שנה גם דו"ח מצרפי מיוחד של כלל הפעילות בחברות הממשלתיות. אם כך, מה מטרת ההצעה? שתי מטרות יש לה. הראשונה היא להוסיף ארומה של שקיפות לתוכנית שמציע יוגב. השנייה היא הכשרת הצעד השלישי של התוכנית.
הצעד השלישי שמציע יוגב הוא הנפקת מיעוט. הממשלה תנפיק חלק ממניות החברות הציבוריות בבורסה, ואנשים מהציבור יוכל לרכוש חלק מהחברות שעד היום היו בבעלות כלל הציבור. יוגב מסביר שמטרת ההנפקה היא להפוך את החברות הממשלתיות לחברות ציבוריות הכפופות לחוק רשות ניירות ערך, וכך תובטח השקיפות שלהן. כך יהיה להן גם רגולטור נוסף שיפקח על המשטר התאגידי בהן. עוד מוסיף יוגב כי "הצעת החוק מבקשת לאפשר לחברות ממשלתיות ציבוריות לפעול בצורה גמישה ועסקית. כך, בין היתר, מוצע לאפשר לחברות להקים חברות ולרכוש מניות בחברות קיימות מבלי לקבל את אישור הממשלה מראש, לפי סעיף 11 לחוק, אלא בהליך פשוט, מהיר ויעיל יותר".
מעניין לחשוב מה יקרה לחברת 'המשקם', שמטרתה העסקת נכים ובעלי מוגבלויות במיזמים ממשלתיים שונים, כשתהיה מחויבת למדד הרווח של חברה בורסאית
למעשה, יוגב מציע להפוך חברות ממשלתיות שנותנות שירותים חיוניים לאזרחים ולמשק בשם הממשלה, לתאגידים עסקיים שנסחרים בבורסה. מעניין לחשוב מה יקרה לחברת 'המשקם', שמטרתה העסקת נכים ובעלי מוגבלויות במיזמים ממשלתיים שונים, כשתהיה מחויבת למדד הרווח של חברה בורסאית. מה יקרה לתנאי העבודה של בעלי המוגבלויות שעובדים בה? מעניין מה יקרה לעמידר, המשכנת אנשים חסרי אמצעים בדיור ציבורי תחת שוט הרווח. הדיירים עוד יתגעגעו לתנאי המגורים הבלתי נסבלים המצויים בדירות עמידר היום.
הצעד הבא נוגע להסמכת רשות החברות להטיל עיצומים כספיים על דירקטורים ופקידים בחברות הממשלתיות. רעיון שהוא פשוט טעם רע. נציג הבעלים של החברה יקנוס את מנהליה בגין אי עמידה בהוראות החוק והתקנות. שהרי אם מדובר בטעות זניחה שנעשתה בתום לב, מדוע יש צורך בהטלת קנסות? ואם מדובר בהפרה בוטה של החוק בזדון, הרי זה עניין לטיפולה של מערכת המשפט.
'מקצוענים' במקום נבחרי ציבור
ההצעה האחרונה של יוגב נוגעת להפיכתה של רשות החברות הממשלתיות לרשות עצמאית שלא תהיה כפופה למשרד האוצר, ותגבה דמי ניהול מהחברות. "הפקדתה של פונקציית הבעלות בידי גוף נפרד מהדרג הפוליטי תאפשר לגישתי, לשפר את תפקוד המדינה כבעלים אפקטיבי ותבטיח את הגשמתה של מדיניות הבעלים, אשר תוגדר בידי הממשלה". כותב יוגב. מדובר שוב באותו הגיון שאומר שהפוליטיקאים, נבחרי הציבור, הם הבעיה. התנהלותם של פוליטיקאים רבים בישראל היא אכן בעייתית. אבל אל לנו לשפוך את התינוק עם המים. רשות החברות הממשלתיות היא נציג הבעלים של החברות הממשלתיות, קרי הציבור. איך יוכל הציבור להשפיע על החברות הממשלתיות כשהן תנוהלנה בידי מומחים מקצועיים בלתי תלויים ולא בידי נבחרי ציבור? הרעיון הניאו-ליברלי, שגורס כי יש לנתק את הכלכלה מהפוליטיקה, חותר תחת היסודות הדמוקרטיים של החברה. במקום נבחרי הציבור נעמיד את ה'מקצוענים', נבחרי ההון והאינטרס התאגידי שינהלו את חיינו.
חשוב לשים מגבלות על כוחם של נבחרי הציבור, אבל אסור להפוך את המוסדות הדמוקרטיים להצגה חסרת תוכן ויכולת ביצוע, המסתירה את המקומות האמיתיים שבהם מתעצבת המציאות.
הרעיונות שמובאים בתוכנית עשויים לקסום לרבים שמאסו בחדשות על פרשת שחיתות חדשה כל שני וחמישי ועל חלוקת ג'ובים למקורבים. אבל האמת היא שהקרקע הטובה ביותר לשחיתות מתפתחת במקום שבו ההון הציבורי והפרטי נפגשים. אלוביץ', פישמן, דנקנר, פעלו בדיוק במרחב הביניים הזה – המקום שבו כללי השוק והרגולציה נותנים למעט בעלי הון את הכח לשלוט על השאר.
הצעתו של יוגב היא חלק מגל עכור של החלטות שהתקבלו בשנים האחרונות, שנועדו להחליש את יכולתם של נבחרי הציבור לקבוע מדיניות וליישם אותה. הכללים הפיסקאליים (שליוגב יש מקום של כבוד בעיצוב אחד מהם), הנומרטור, המאבק בכספים הקואליציוניים בשם טהרנות השקיפות הם רק חלק מהדוגמאות. עודף הכח בקביעת המדיניות שיש לאנשי אגף התקציבים, כור מחצבתו של יוגב, על פני השרים, חברי הכנסת ושאר המשרדים הוא דוגמה נוספת. כן, חשוב לשים מגבלות על כוחם של נבחרי הציבור, אבל אסור להפוך את המוסדות הדמוקרטיים להצגה חסרת תוכן ויכולת ביצוע, המסתירה את המקומות האמיתיים שבהם מתעצבת המציאות.
