בהמשך לפוסט הקודם, שעסק בשאלת ההצלחה בחיים והאופן האובססיבי שבו אנו עוסקים בה (תוך כדי הגעה למצב של חרדה קולקטיבית), חשבתי עוד על העניין הזה והגעתי למסקנה הבאה: כולם רוצים להיות מוצלחים, לגבי כך אין מחלוקת. אף אחד לא רוצה להיות 'מפסידן' מבחירה. אנשים תמיד יעדיפו להיות עשירים, פופולריים ובעלי השפעה יותר מאשר להיות עניין, דחויים וחסרי כוח ממשי. השאלה היא רק איך מגיעים לשם, ומה באמת יוכל לסייע לנו להגשים את השאיפות שלנו. אולי התשובה נמצאת במקום הפוך מזה שחיפשנו: כאן אצלנו ממש.
רוב האנשים, כך אני מאמין, תופשים את שאלת ההצלחה כשילוב של שלושה גורמים: מאמץ, אינטליגנציה ומזל. מאמץ הוא מרכיב הכרחי בהצלחה של כל אדם שלא קיבל מראש את מה שהוא שואף להשיג. מאחר ודברים לא סתם 'נוחתים' עלינו ללא קשר למידת ההשקעה שלנו, ברור למדי מדוע מאמץ הוא חלק הכרחי בסיפור, או לפחות נתפש ככזה.
אינטילגנציה, לעומת זאת, נתפשת יותר כעניין של 'אם נולדת עם זה או לא' ופחות עניין של 'האם אתה מוכן להתאמץ בשביל זה'. אנשים יכולים להתאמץ ולהשקיע על מנת להיות בעלי ידע רב יותר, אך זה לא הופך אותם בהכרח לחכמים יותר. אינטילגנציה, או תבונה בשפה פשוטה, לא תלויה בכמות הידע שרכשת אלא ביכולת להבין מה הדבר הנכון לעשות בסיטואציות מסוימות וכיצד יש לנהוג בהן לאור המטרה אליה אתה שואף. התפישה המקובלת ביחס ליכולת הזו היא שלא מדובר במשהו שאפשר ללמוד מספרים, אלא פשוט קיים אצלך (או שלא) ברמה כזו או אחרת. כלומר, שמדובר יותר בפוטנציאל שיכול לצאת לפועל, בהינתן השקעה מספיקה של מאמץ.
בניגוד לשני הגורמים האחרים, מזל נחשב כמרכיב בהצלחה שאין לו שום קשר לנו עצמנו, אלא רק לסביבה החיצונית. 'מזל' הוא שם כולל לכלל מרכיבי החיים שאין לנו שליטה עליהם: הסביבה בה גדלנו, המשפחה אליה נולדנו, כמות הכסף שעמדה לרשותנו, אנשים מסוימים שפגשנו בדרך וסייעו לנו, ולפעמים- אפילו עניין של תזמון נכון. ההנחה שעומדת מאחורי האמונה במזל היא שלבני אדם אין באמת שליטה ממשית ומלאה על חייהם, ותמיד הם יהיו תלויים בגורם חיצוני כזה או אחר המהווה תנאי להצלחתך ויכול להשפיע עליך לטובה או לרעה. כלומר, שלחיים יש ממד בלתי ניתן להכחשה של אקראיות ושרירותיות, ולכן מה שנותר לך לעשות הוא לקיים את החלק שלך ולקוות לטוב, להאמין, להתפלל וכ'ו.
המשותף לשלושת הגורמים הללו הוא העובדה שהם ממקדים את שאלת ההצלחה בפן החיצוני, כלומר: היכולת שלי להשיג תוצאות מסוימות במציאות, וכיצד לעשות זאת. מכאן, הצלחה הופכת בעיקר לשאלה פרקטית של יכולת שכנוע, גיוס משאבים, הנעת תהליכים, ניהול עובדים ומיומנויות כאלה ואחרות ההכרחיות להשגת המטרות שלנו. מכאן, שמה שנדרש ממני על מנת להצליח (כפונקציה של הנכונות שלי להשקיע מאמץ שמביא לידי ביטוי את התבונה הפרקטית שלי) הוא להתאים את עצמי ל-'כללי המשחק' ולדעת איך לתפקד בתוכם.
כל הכישורים הללו הם חשובים והכרחיים בג'ונגל המודרני של העולם הגלובלי, אבל הם לא חשובים יותר או מחליפים את היכולת לפתח כלים אחרים, שלא מתמקדים בהסתכלות על העולם החיצוני, אלא דווקא בעולם הפנימי שלנו. למה הכוונה?
להתמקדות בפיתוח הכלים החיצוניים להצלחה יש מחיר. הם מצמצמים את שדה הראייה שלנו, ומשתמשים בשפה תכליתית מאוד של הצבת יעדים וחתירה להגשמתם. המטרות הללו ניתנות (לכאורה) למדידה, ואפשר לנהל מעקב על יישומן. כתוצאה מכך, אנחנו מודדים את עצמנו לפיהם, לא רק מבחינה מקצועית (כמה אנחנו מצליחים בעבודתנו) אלא גם מבחינה קיומית כללית- הקיום שלנו בעולם וההערכה שלנו את עצמנו תלויות ביכולת שלנו לעמוד בהישגים חיצוניים, כך שהשאלה מה עובר עלינו ואיפה אנחנו נמצאים ביחס לזה הופכת ללא רלבנטית.
כאשר אנחנו רודפים אחרי הצלחה חיצונית ומודדים את עצמנו לפיה, למעשה אנחנו תולים את תחושת ההערכה העצמית שלנו בגורם חיצוני, במקום להיות במקום של ביטחון עצמי ועמידה פנימית יציבה, שמאפשרת לנו לחוש ביטחון ואמונה בכל סיטואציה בה נהיה. זהו עניין חשוב מאוד, משום שבני אדם לא יכולים להיות תלויים בצורה כ"כ טוטאלית באישור חיצוני כבסיס לתחושת הקיום שלהם. הם צריכים לדעת שיש להם מקום בעולם, שיש משמעות לקיומם ושמעצם העובדה כי הם נוכחים בו, הם יוצרים הבדל כלשהוא, שהם לא זקוקים לאישור של מישהו חיצוני שיגיד להם שיש משקל להחלטות, לרצונות ולמעשים שלהם. הם צריכים להרגיש שהעולם לא היה אותו דבר בלעדיהם, מעצם קיומם כבני אדם שלמים ולא בגלל שהם עומדים בסטנדרטים חיצוניים או מעניקים שירות ברמה מספיקה לאדם כזה או אחר.
לכן, החינוך שלנו צריך לכוון בדיוק למקום הזה- ליכולת של כל ילד לומר לעצמו 'זה מי שאני ואני בסדר כמו שאני', בלי קשר לשאלה מה ההישגים החיצוניים שהגעתי אליהם בחיים (שכמו שראינו קודם, יכולים להיות שרירותיים למדי) או אם אוהבים את מה שעשיתי. ילדים צריכים לפתח אמונה בסיסית בעצמם וביכולות שלהם, במקום להיות נתונים כל הזמן למתקפה של הערכה חיצונית שטחית ואדישה למצבם, המנותקת מהעולם הפנימי שלהם.
בסופו של דבר, אדם שיוצא לעולם בתחושה כזו הוא לא רק אדם מאושר יותר, אלא גם 'מוצלח' יותר. אדם שמגיע להתמודדות עם אתגרים מתוך מקום של אמונה עצמית בסיסית שהוא אכן יוכל להצליח בכל משימה ואתגר שיתקל בו, מן הסתם גם יוכל להצליח באותם אתגרים ולהתגבר עליהם בהצלחה, מבלי הצורך להטיל ספק ביכולות שלו ולהשקיע מאמץ רב בניסיון לשכנע את עצמו ש-'יהיה בסדר'. הוא פשוט יודע ומרגיש כך, ועל פי התחושה הזו הוא נע בעולם בקלילות ובקלות רבה יותר, מבלי תחושות אשם, חוסר הערכה או רגשי נחיתות שתוקעים אותו במקום ומונעים ממנו להגשים את הפוטנציאל הטמון בו.
בקיצור, אומר זאת כך: כולם רוצים הצלחה, וזה דבר טבעי וברור. אבל דווקא בעידן הכאוטי (ולעתים רבות גם האכזרי) שאנו חיים בו, היכולת להצליח טמונה לא פחות במה שקורה 'בפנים' מאשר במה שקורה 'בחוץ'.
