בשנת 2008 נפל דבר בטקטיקות אותן נוהגים המתנחלים בשטחים. אחרי הריסת קרוואן, פורסם עלון שנחתם ע"י ועד מתיישבי השומרון, בו הוצגה טקטיקה חדשה של הפעלת אלימות במוקדים שונים שנועדה להטיל עומס על כוחות הביטחון כדי לסכל פינוי התנחלויות והפרעה מצד כוחות הביטחון למתנחלים. ההנחה הייתה שאם כוחות הביטחון ידעו שעל כל הפרעה כזאת למתנחלים הם יאלצו להתמודד עם מקרי חבלה מסוגים שונים במקומות שונים, הם יימנעו בסופו של דבר מהפרעה לפרויקט ההתנחלויות. טקטיקה זו החליפה את הטקטיקה הקודמת שגרסה שיש לגייס כוח מתנגד רב למקום שבו מתבצעים פינויים והריסות ע"י כוחות הביטחון, טקטיקה שנכשלה בפינוי ההתנחלויות ברצועת עזה בתוכנית ההתנתקות בשנת 2005.

חשוב לזכור ש"תג מחיר" (שלעתים כונה "ערבות הדדית") הוא לא טקטיקה אותה הגו "נוער הגבעות", אלא הטקטיקה של הארגונים הרשמיים ומנהיגי המתנחלים. את המושג עצמו טבע ראש וועד מתיישבי בנימין איציק שדמי. כבר מההתחלה ראש וועד מתיישבי שומרון בני קצובר וראש וועד מתיישבי בנימין איציק שדמי הבהירו שאלימות היא אלמנט מרכזי בטקטיקה זו, כי רק כך לדבריהם אפשר להוריד את השלטון על הברכיים. גבולות "תג המחיר" מעולם לא היו ברורים. במאמר "ערבות הדדית. כן, יש המכנים זאת תג מחיר" שהופיע באתר הרשמי של וועד מתיישבי שומרון, נכתב במפורש שגבולות המאבק רחבים, ושהם לא שופטים או מגנים גם פגיעה בפלסטינאים. בני קצובר הסביר שאחד מדרכי הפעילות של "תג מחיר" הוא כניסה לכפרים ערבים (כביכול הוא לא ממליץ עליה, אלא טען שזו אפשרות). בראיון שערך רזי ברקאי עם בני קצובר ענה האחרון שבמידה ותהיה פגיעה מובהקת, שחור על גבי לבן, ברכוש של ערבים, אז "ייתכן שאני אסגיר, אני לא גיבשתי דעה בנושא הזה" (אפילו בנוגע לאלימות נגד חיילים, קצובר אמר שסיכוי גבוה מאוד שהוא יסגיר את הפוגעים, אבל הוא לא התחייב). יוסף אליצור, רב בישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר, ובעל טור קבוע ב"קול היהודי" כתב שיש להתייחס לפעולות "תג מחיר" באופן חיובי מכיוון ש"יש זמן שבו נאלצים לחיות לפי חוק הג'ונגל".

"תג מחיר" כבר מתחילתו הפך מטקטיקה להיאבק בפינויים ובהריסות של ההתנחלויות ע"י כוחות הביטחון, לשיטה ולהצדקה לפעולות של נקמה. יהושע הס גרס בטורו הקבוע ב"קול היהודי" שכשהערבים משתוללים בשכונות יהודיות ומטרידים נשים יהודיות "מה נשאר לאזרח הקטן לעשות חוץ מלתמוך בתג מחיר?". יוסף אליצור פרסם הנחיות ל"תג מחיר" בהם כתב: "אם ליהודים אין שקט – גם לערבים אין שקט". למעשה, "תג מחיר" הפך לטקטיקה בה הנקמה היא מרכזית אפילו יותר מהרצון לסכל פגיעה בהתנחלויות ע"י כוחות הביטחון. השיטה התפשטה מהר מאוד גם לתחומי הקו הירוק, ועשרות רכבים של פלסטינאים הושחתו וחלקם אף הוצתו תוך ריסוס כתובת "תג מחיר", בשטחים הכבושים וגם בתוך גבולות מדינת ישראל. עשרות מסגדים וכנסיות הושחתו גם הם וחלקם הוצתו, תוך שרוסס עליהם הכתובת "תג מחיר" מעבר לתחומי הקו הירוק וגם בתוך מדינת ישראל.

ישנם מספר מקרים חמורים במיוחד. ביולי 2015 הוצת ביתה של משפחת דוואבשה בכפר דומא. בשריפה נהרגו עלי שהיה בן שנה וחצי ושני הוריו. אחמד שהיה בן 4 היה היחידי שהצליח לשרוד את הפיגוע. על קירות הבית רוססו מגן דוד והכתובת "נקמה" (וגם "יחי המלך המשיח"). לדברי המשטרה מדובר היה באירוע "תג מחיר" חריף בקיצוניותו. אירוע נוסף התרחש שנה לפני כן ביולי 2014, כאשר מוחמד אבו-ח'דיר בן ה-14 נחטף ונרצח בשועפאט במזרח ירושלים, כתגובה על רציחתם של 3 נערים יהודים זמן קצר לפני כן. ישנו וויכוח האם מקרה זה נכלל במסגרת פעולות "תג מחיר", ואני סבור שהתשובה לשאלה היא חיובית, בייחוד כיוון שאבו-ח'דיר הוצת ונשרף למוות, וייתכן והיווה השראה מעוותת ומרושעת להצתה של בית משפחת דוואבשה.

יחס השלטונות לנושא הוא אמביוולנטי, מצד אחד השב"כ והמשטרה רודפים בחומרה אחרי מבצעי פעולות "תג מחיר", ורדיפתם כוללת מעצרים מנהליים נגד החשודים. מצד שני, ישנו יחס של קריצה ועצימת עין כאשר מדובר בפגיעה שהיא אינה חמורה מדי בפלסטינאים, והעלמת עין מהארגונים הממוסדים יותר ומפעילים בכירים יותר שמעודדים לבצע פעולות אלו. מעדויות של חיילים עולה שההוראות הן לא לעצור את המתנחלים אלא אם האירוע חמור במיוחד. כך לדוגמה, חייל סיפר ששני חיילים נשפטו ונאסרו בכלא הצבאי על ניסיון לעצור פעולת "תג מחיר", בה מתנחלים זרקו אבנים על ילדים פלסטינאים. במקרים אחדים אף תועדו יחידות צבאיות וחיילי צה"ל כשהם מלווים מתנחלים שמתפרעים ביישובים פלסטינאים, עומדים מנגד בלי לעצור אותם או לשים קץ להתפרעויות.

בסביבות 85% מהתיקים של פגיעה של מתנחלים בפלסטינאים או ברכושם נסגרים בגלל כשלים וליקויים של החקירה המשטרתית. כמעט אף מקרה לא פוענח בהצתת והשחתת עשרות מסגדים וכנסיות מאז 2009 ועד היום. בדיון שנערך בוועדת השקיפות בכנסת, התעקשו נציגי המשטרה שהם לא חוקרים או בודקים את המסיתים ואת האופן בו מעודדים ותומכים בפעולות אלו, אלא רק את המספר הספור של פעילים צעירים שמבצעים את פעולות "תג המחיר", אותם כינו "מבצעי הקצה".

ח"כ אורי אוריאל מ"האיחוד הלאומי" (היום "הבית היהודי") הודה שהדליף מידע על תנועת צה"ל למתנחלים במטרה לסכל פינוי מאחזים. החקירה נערכה לאחר שכדי לסכל פינוי שכזה, בוצעה פעולת "תג מחיר" שבמסגרתה פרצו מספר פעילים למחנה הצבאי בבסיס אפרים הסמוך לקדומים, התפרעו בבסיס וגרמו נזק לרכבים צבאיים. קבוצה של פעילים אחרים יידו אבנים על רכבי ביטחון, ועל רכבים של פלסטינאים שנסעו באזור, ופצעו את מפקד חטיבת אפרים וסגנו. פינוי מצפה יצהר שהיה מתוכנן לאותו לילה סוכל. מספר חודשים לפני כן, פעילי "תג מחיר" פרצו לבסיס חטיבת בנימין בבית אל, השחיתו רכבים צבאיים וריססו את הכתובת "תג מחיר" (אך בניגוד לפעולת "תג מחיר" בבסיס אפרים, אף חייל לא נפגע).

בכירים בציונות הדתית מביעים תמיכה בקריצת עין בפעולות "תג מחיר" בפומבי. כך לדוגמה, ח"כ בצלאל סמוטריץ' ממפלגת "הבית היהודי", אומנם ענה כשנשאל על הרצח וההצתה בכפר דומא, שאם החשודים יורשעו עליהם להיענש ולהיכלא, אך סירב לכנות אותם טרוריסטים והדגיש ש"יש דין אחד ליהודים, דין אחד לאויב בשעת מלחמה". במאמר שכתב בנושא טען ש"תג מחיר זה לא טרור. נקודה". בראיון איתו הפחית מהחשיבות במאבק ב"תג מחיר", וגרס שסוחרי סמים מסוכנים ומעשיהם חמורים יותר בעיניו מהרצח בכפר דומא. לאנשי "תג מחיר" התייחס כקצרי סבלנות, וסבר שיש לבטל את החטיבה היהודית בשב"כ שמנסה להילחם בתופעה. משה פייגלין בהיותו ח"כ ב"ליכוד" ניסה להסיט את הדיון ב"תג מחיר" בנאומיו ובראיונות איתו. באופן עקבי כאשר התייחס לנושא, טען שמדובר בהלקאה עצמית ועבר לדבר על הטרור הפלסטינאי וקורבנותיו, כנראה במטרה להפחית מחומרת התופעה ולהסיט את הדיון לאשמת הפלסטינאים. בסקר שנערך בקרב הציבור הדתי-לאומי (והחרדים) נמצא רוב לתמיכה בפעולות "תג מחיר".

באופן לא מפתיע הפוליטיקאים שתמיכתם בקריצה בפעולות אלו היא הבולטת והפומבית ביותר כגון סמוטריץ' ופייגלין הם הקיצון הימני הכלכלי בפוליטיקה הישראלית. פייגלין אשר פרש מ"הליכוד" הקים מפלגה חדשה בשם "זהות" שהינה לאומנית וליברטריאנית (ובה תומכים דתיים לאומנים מצד אחד וליברטריאנים מצד שני), וסמוטריץ' דורג ע"י מדד שבדק את הצבעות הח"כים, בתור אחד משני הח"כים הימנים ביותר בישראל מבחינה כלכלית.

דוגמאות לתג מחיר: כאן,כאן, כאן וכאן