לפני 18 שנים הלך לעולמו, בטרם עת, הזמר מאיר אריאל. על אף שגדל בקיבוץ משמרות, הפריצה הראשונה שלו לתודעה הציבורית היתה בירושלים, כחייל מילואים במלחמת ששת הימים. זו היתה תחילתה של מערכת יחסי אהבה-שנאה, שניתן, אולי, להבין דרכה את המתחים העמוקים של חיינו במדינת ישראל.

לפני 50 שנים, בליל ה-11 ביוני 1967, בערב הראשון שלאחר סיומה של המלחמה, התכנסה כל חטיבת הצנחנים בהר הצופים. האווירה היתה יוצאת דופן בכל מובן. מצד אחד, רגע לאחר ניצחון מזהיר בו שחררו הצנחנים את ירושלים העתיקה. מהצד השני אבידות כבדות, ושכול טרי ונורא של 97 הרוגים מהחטיבה וכ-400 פצועים. על אף הכאב העצום הוחלט שאופי האירוע יהיה משמח, ובמהלכו יופיעו אמנים מהשורה הראשונה של אותה תקופה, כמו יונה עטרי ובומבה צור. רבקה מיכאלי ויוסי בנאי הנחו את הערב החגיגי. כמה לילות קודם, בין החמישי לשישי ליוני, פרץ הגדוד של מאיר אריאל את הדרך לעיר העתיקה וכבש אותה לאחר קרבות קשים ועקובים מדם. בלילה טרוף שינה, בין חיים למוות, כאשר מסביבו חברים שנפלו והוא מגלה סימני כדורים שפגעו בקסדה ובמימיה שלו, כתב מאיר אריאל את "ירושלים של ברזל".

עוד קצת אחורה. שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ביום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל, זמרת אלמונית בשם שולי נתן ביצעה בפסטיבל הזמר והפזמון שיר של משוררת מפורסמת בשם נעמי שמר. לשיר קראו 'ירושלים של זהב'. הביצוע הנקי, המרגש, של הזמרת הצעירה שמלווה את עצמה בגיטרה ובעלת קול גבוה ויפהפה הרטיט את לבבות העם. ההתאהבות היתה מידית. השיר – אשר בכלל הושמע בזמן ספירת הקולות – הפך ללהיט בישראל הצעירה, והושמע ללא הפסק בכל תחנות הרדיו.

כעבור שלושה שבועות, כשפרצה המלחמה ושוחררה העיר העתיקה בירושלים, השיר החדש הפך מלהיט להמנון. נעמי שמר הוסיפה שני בתים אקטואליים חדשים לשיר, והועלתה לדרגת המשוררת הלאומית. שולי נתן נהייתה לקול של עם שלם. היו חברי כנסת אשר הציעו באופן רשמי להכריז על 'ירושלים של זהב' כהמנון החדש של מדינת ישראל. השיר חבר לתחושת הגאולה מהחזרה למקומות הקדושים שנכבשו במלחמה, ואולי אף העצים אותה.

"ירושלים של ברזל": אמביוולנטיות של רגע היסטורי

מאיר אריאל סיפר שבליל הקרב, במוזיאון רוקפלר שבפאתי העיר העתיקה, שמע לפתע מאי שם את השיר מתנגן. "הקרב היה קשה. הגענו למוזיאון רוקפלר עייפים וסחוטים. ומאיזו פינה שהיא הגיע פתאום קולה של שולי נתן. ירושלים של זהב. הרגשתי, הנה, הוחלפו המתכות. מצב הרוח נעשה יותר ברזלי.." וכך הוא מצא עצמו, בחור בן 25, קיבוצניק, חייל מילואים בעיצומה של מלחמה קשה, משרבט בלילה על פיסת נייר את מילותיו שלו ל"ירושלים של זהב". לא פתיחה רומנטית של "אוויר הרים צלול כיין" אלא נוקשות של "במחשכייך ירושלים", אך המשך מרכך בדמות "מצאנו לב אוהב". לא  "ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור, הלא לכל שירייך אני כינור" אלא "ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור" וגם כאן, בכל זאת מילת נחמה: "הלא לחומותייך קראנו דרור". יחסי אהבה-שנאה שעוד יחזרו עם עיר הקודש.

במחשכיך ירושלים / מצאנו לב אוהב / עת באנו להרחיב גבוליך / ולמגר אויב. // מקול מרגמותיו רווינו / ושחר קם פתאום – / הוא רק עלה, עוד לא הלבין הוא / וכבר היה אדום. // ירושלים של ברזל / ושל עופרת ושל שחור / הלא לחומותייך / קראנו דרור. //

הגדוד, רגום, פרץ קדימה, / דם ועשן כולו / ובאו אמא אחר אמא / בקהל השכולות. // נושך שפתיו ולא בלי יגע, / הוסיף הגדוד ללחום / עד שסוף סוף הוחלף הדגל / מעל בית הנכות.// ירושלים של ברזל… 

נפוצו כל גדודי המלך, / צלף – נדם צריחו / עכשיו אפשר אל ים המלח / בדרך יריחו. // עכשיו אפשר אל הר הבית / וכותל מערב / הנה הנך באור ערביים, / כמעט כולך זהב. // ירושלים של זהב / ושל עופרת וחלום – / לעד בין חומותיך / ישכון שלום"

אלו מילים של לוחם, אשר חש את מלוא האמביוולנטיות של הרגע הגדול שהוא נמצא בתוכו. מצד אחד, הוא מבין את המשמעות ההיסטורית של הקרב שהוא לוקח בו חלק, "עכשיו אפשר אל הר הבית, וכותל מערב". ומצד שני, בדיוק אותו "כמעט" שמאיר אריאל מתעקש להכניס לפני "כולך זהב".

המילה "כמעט" לא התאימה לקצב השיר, אך זאת בדיוק הצרימה שהוא חיפש. מאיר אריאל (צילום: משה שי/ פלאש 90)

בראיון מאוחר אמר אריאל שהוא מודע לכך שהמילה לא התאימה לקצב השיר, אך זאת בדיוק הצרימה שהוא חיפש. כשהרב גורן תקע בשופר בהר הבית ומדינה שלמה ראתה בשיר החדש "ירושלים של זהב" נבואה שמתגשמת, חייל אחד בודד העז לכתוב את התחושות החזקות מאוד שהוא חש באותם רגעים – השכול. המחיר הנורא. שפיכות הדמים. "הגדוד, רגום, פרץ קדימה, דם ועשן כולו, ובאו אמא אחר אמא, בקהל השכולות".

היו אלה חבריו של מאיר אריאל שדחפו אותו לבמה באותו אירוע, ערב אחד אחרי המלחמה. הוא ניגן ושר במלוא הרצינות, רבקה מיכאלי הקליטה אותו עם טייפ סוני קטן, ולמחרת השמיעה את השיר בתכנית הרדיו שלה. מאיר אריאל נהיה כוכב, "הצנחן המזמר" קראו לו. בראיונות הרבים שנתן בתקופה הזאת, הוא העביר מסר מורכב. מצד אחד הוא הצטנע מאוד על שירו שלו, ועל המקור אמר כי "ירושלים של זהב זה לא עוד שיר על ירושלים, הייתי אומר זה עוד הר שעליו יושבת העיר". מצד שני, על המלחמה עצמה ותחושותיו, הוא אמר "פה היתה מלחמה, פה נשפך דם. זה אולי מה שדחף אותי לכתוב את השיר 'ירושלים של ברזל' במקביל ל-'ירושלים של זהב'. ידעתי איזה רעש עושה בארץ שחרור ירושלים, וידעתי איך כל העם השתגע מהשיר 'ירושלים של זהב'. גם אני הייתי משוגע מהשיר הזה. אבל אני גם ראיתי איך שחררו את ירושלים ובמה זה עלה, ומה שהרגשתי באותו זמן ומה שפרץ ממני היה להגיד: 'רגע אחד, רבותי, יש לנו היום הכותל המערבי, אבל לא לפני שיש לנו כך וכך אמהות שכולות. עם ישראל, עכשיו אתה יכול להיכנס לירושלים העתיקה, אבל לפניך נכנסה פה עופרת בגוף החברים שלי".

עוד יגיד מאיר אריאל, בכנות אופיינית, כי התחושה שעלתה בו אל מול הכותל שלחם לשחרורו היתה מורכבת מאוד: "אנסה לשחזר את הרגשתי ליד הכותל. הסקרנות הטבעית לראות מה טיבן של אותן האבנים המעוררות התרגשות היסטורית כל כך גדולה.. ..אני זוכר שכשהתחלתי להתקרב לכותל חשבתי: נראה מה יקרה לי מבחינה רגשית כשאעמוד לפניו, נראה אם עכשיו יסעיר אותי משהו ששייך לאלפיים שנה. אני יורד במדרגות המובילות לרחבת הכותל, אני מנסה לנשום את הרגע הזה, מחכה שמשהו יקרה – ולא קורה. קיר אבנים מעושב והמון יהודים מתפללים לידו. עמדתי מרחוק בגלל הדוחק, אבל גם לא משך אותי דווקא לנגוע באבני הכותל. היתה לי הרגשה שאני צופה במחזה וכאילו אני עצמי מחוץ.. האמת היא שלהסביר מה קרה לאחרים יותר קל לי מאשר להסביר מה קרה או לא קרה לי. כשראיתי את חבריי החילוניים מתרגשים כמו אותו יהודי דתי שמתפלל לידם, חשבתי שכנראה יש איזה זרם תת קרקעי המאחד אותם עם אותו יהודי דתי".

מאיר אריאל נכח ברגע היסטורי של עמו, סיכן את חייו וכתב בשיר את רשמיו. רק 11 שנים אחר כך, בגיל 36, הוא יוציא את אלבומו הראשון. 11 שנים ארוכות, בהן הוא יעשה הכל על מנת להסיר את תווית "הצנחן המזמר" שדבקה בו, וינסה להוכיח את עצמו כמשורר וזמר שהוא יותר מ'קולות החיילים' של מלחמת ששת הימים.

לירושלים, לעומת זאת, הוא יחזור.

ביקורתי ומאתגר: "מדרש יונתי"

בשנת 1988 יצא לאור תקליטו השלישי של מאיר אריאל, "ירוקות". האלבום כלל שיר אהבה-שנאה נוסף על ירושלים, שנכתב בימי האינתיפאדה הראשונה – "מדרש יונתי". זהו שיר עם רבדים יהודיים אינספור, שנלקח כאילו מתקופה אחרת בה המילים היו קדושות, וכל מילה בו נבחרה בקפידה ומתוך מחשבה יתרה. שלא כמו השרבוט בליל המלחמה במוזיאון רוקפלר, על השיר הזה עבד מאיר אריאל רבות.

"שאלו על לב ירושלים / שאלוה לשלומה – / אבנים בלב ירושלים / כיכר השוק הומה. // בשקרים ועוול מתעטפת / לרגל מלאכת החומה / אך מבעד לצעיף נשקפת / עירנו עירומה. // שלא רודפת צדק צדק / לא רוצה שלום / כי אין שלום בלי צדק / – רק למה באנו הלום? / – החלמנו חלום? / – הניקץ היום?"

על אף רוחו המדרשית וההתכתבות עם טקסטים יהודיים קדומים, "מדרש יונתי" הוא יותר מהכל שיר אקטואלי לסוף שנות השמונים, ולצערנו, גם להיום. מאיר אריאל חוזר אל ירושלים אהובתו, שהרי הוא עצמו לחם למענה, ומגלה אותה עירומה, "בשקרים ועוול מתעטפת". הוא גם מוצא את האחראים: הקיצונים היהודים, ומה שהם מעוללים לעיר הקודש. "מה לך כל כך נמרץ שלוח / להתגרד על הסכין? / די כבר תן גם לסכין לנוח – / כן, רד מהסכין. // ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות / שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות? / בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה / בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה?"

אם ישנו שיר בו מאיר אריאל כותב כמו נביא ונשמע כנביא, זה השיר. מילותיו של הנביא ישעיהו על ירושלים "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים" כמו מתנגנות הלאה מ'מדרש יונתי', ובכלל, מגילת איכה המקוננת את חורבן ירושלים ונקראת בליל תשעה באב מהווה מקור השראה משמעותי לשיר.

הטקסט שכתב אריאל נועד לאתגר את מאזיניו. "זה שיר שנכתב ברמת השכלה של תלמידי ישיבות או של רבנים. הוא ממש לא מופנה אל הבורות החילונית", עקץ את סביבתו התרבותית הטבעית, והוסיף: "השיר הזה מראש יוצא מתוך נקודת מבט שמי ששומע אותו חייב לדעת את העלילות התנ"כיות ואת המדרשים שסביב שיר השירים, לדעת מה היא שנת שמיטה, כי השיר בא לעשות חשבון עם אנשי הדת כמו 'גוש אמונים'…"

היום אנחנו מציינים את תשעה באב, יום חורבן הבית הראשון והשני. אחרי עוד שבוע של מתיחות קיצונית במקום הנפיץ בעולם. השבוע נכתב באחד מטורי הדעות כי חילוניים רבים יכולים לדבר שעות בתשוקה על ההופעה של רדיוהד, אבל להר הבית אין להם שום רגש. והשבוע אנחנו מציינים את לכתו של מאיר אריאל מאיתנו. פתאום חוט נטווה בראשי בין כל אלה האירועים.

מאיר אריאל מהווה עבורי סמל ליחס רגשי מורכב לירושלים. הבנה עמוקה וסקרנות גדולה כלפי המשמעות המטורפת שיש לעיר הזאת עבור היהדות ובכלל לעולם. ובאותה הנשימה גם התבוננות על המתרחש בה מעט מהצד. לא מתוך ניכור, אלא מתוך ביקורת של אוהב, שלא נסחף בהתאהבותו.

יש ביחס המיוחד הזה לירושלים משהו שאולי נכון לשקול בימים טרופים אלה של אלימות ומתיחות בהר הבית, בימים אלה של זיכרון לחורבן הבתים. נקודת מבט שמבינה את הכוחות הגדולים שיש לעיר הזאת על מציאות חיינו, שמסתכלת נכוחה על היפה וגם על המכוער, שרואה את הזהב של ירושלים, אבל גם את העופרת, שחולמת ולא מפסיקה להאמין בשלום. או כמו במילותיו של מאיר אריאל – "ירושלים של זהב / ושל עופרת וחלום – / לעד בין חומותיך / ישכון שלום".