תחשבו לרגע על הילדים של חורף שנת 73. לא, לא אלה של הבטחתם יונה והבטחות צריך לקיים. הילדים של המרד הגדול, שנת 73, 2000 שנים קודם. הילדים שהבטיחו להם חירות ויצא שנרצחו על ידי הוריהם בהתאבדות המונית על המצדה.
כן, אני יודע, זה מזעזע. גם אני מעדיף לספר לעצמי על המורדים שלחמו על החירות וחשבו על ניצחון. גם אני מעדיף לזכור את גבורתם של היוצאים אל הקרב ולא לדייק ולזכור שמדובר היה בקנאים שסופם היה רע ומר בירושלים ובגליל ועל ההר במדבר. קנאים שיצאו למלחמה מול המעצמה הגדולה והחזקה בעולם ולא עצרו עד שהיו חייבים להיכנע או למות.
בסופו של דבר, המרד הגדול ומרד בר כוכבא הסתיימו בסבל רב. בארבל נרצחו הלוחמים במערות. בגמלא קפצו משפחות אל התהום. בירושלים הדם שטף את הרחובות, במערות מדבר יהודה הורעבו משפחות שלמות למוות. ובמצדה, לפי יוספוס, רצחו הורים את ילדיהם כדי לא ליפול בשבי הרומאים. הם לחמו קרב של גבורה, ובסופו של דבר איבדו את ארצם ויצאו לגלות ארוכה, וזכו בהיסטוריה היהודית לכבוד של אנשים לבחרו למות ולא להיות עבדים.
הקנאות מלווה אותנו מימי בראשית. הקנאי הגדול מכולם הוא אלוהים. הוא אב הרחמים והוא גם אל קנא. הוא העניש את אדם וחווה בגלות מגן העדן, הוא הכחיד את העולם אותו יצר במבול, הוא הכה את העם אותו אהב באין ספור מכות. ורק מדי פעם, לעיתים רחוקות, נחה דעתו והוא היה אל רחום וחנון, מיטיב ומשכין שלום.
גם לדמויות האנושיות המקראיות אין מחסור בקנאה. קין חטא ונענש כשהרג את אחיו, אבל הלוויים שחטו בשם האל אלפים מבני עמם אחרי שהשתחוו לעגל הזהב וזכו לאות כבוד ומוסר. היו נביאים שניבאו ימים של שלום, והיו נביאים שאחזו בסכין ושחטו המונים מבני עמם.
ולמרות שכל אחד מסיפורי הקנאה האלה אמור להסעיר נפש עדינה ורכה של אדם מוסרי וערכי, היהדות מוצאת באירועים האלה צידוקים ויסודות חיוביים. לוחמנותם של מנהיגים מימי אברהם דרך מלכות דוד ועד לימי החשמונאים ובר כוכבא היו השראה למאבקים יהודיים גם בעת החדשה, בימים של מצוקה בגולה ובעידן הציוני. היהודי הלוחם, המתנגד, הלא מתפשר, הוא היהודי שאנחנו בוחרים לספר עליו על ההר במצדה, על הריסות מילא 18 בוורשה וליד האריה השואג בתל-חי. היהודי הלוחם הוא מקור ההשראה ליהודים שהם מדוכאים לאורך ההיסטוריה. בר כוכבא הוא גיבור, יהודה המכבי הוא גיבור על, ועל המצדה נלחמו לוחמי חירות מהגדולים שידע העם הנבחר.
ויש יהודי נוסף. אחר. ליתר דיוק הפוך לגמרי. זה שלא נלחם, זה שלפעמים מתפשר, ואפילו נכנע.
לא רחוק ממצדה, 15 ק"מ צפונה משם, חיה בתקופת בית שני הקהילה היהודית של עין גדי. חקלאים, כנראה מוצלחים במיוחד, שהצליחו לבסס באקלים הלא פשוט של נווה המדבר הירוק על שפת ים המלח משק יצרני מוצלח וחיים של רווחה. רווחה שהביאה אליהם את חסותה של רומא, שנהנתה כמעצמת על מהתוצרת החקלאית הייחודית של ים המלח. רווחה שהביאה אליהם את קנאתם של מורדים, שלא אהבו את החיים הטובים של יהודי עין גדי בשעה שהם נרדפים וחיים במערות. יהודי עין גדי היו אנשים של חקלאות, של תעשית בשמים ושל חיי קהילה שלווים. הם חיו חיים של מי שמצאו את השקט, והתכוונו להנות ממנו דורות רבים. עדות לחייהם נותרה בבית הכנסת העתיק שהפסיפס היפהפה שלו מעיד על עושר ורווחה ומזכיר סוד שהחזיקה הקהילה, סוד שיש מי שטוענים שהיה יסוד תעשית הבשמים המיטיבה שלה.
אנשי עין גדי, באותם הימים של צמיחתה של תנועת ההתנגדות הקנאית, חיו את החיים שהמקורות היהודיים מכוונים אליהם מאז ומעולם. אנחנו היהודים מבקשים שלום ורודפים אותו. אנחנו אומרים בכוונה עמוקה עושה שלום במרומיו ומבקשים שיעשה שלום עלינו. אנחנו העם שעוזב את הארץ בימי בצורת כדי לחיות. אנחנו צאצאי אברהם שבוחר במדבר ומוותרים על כיכר סדום הירוקה רק כדי לא להלחם על בארות מים. אנחנו מביאים לעולם את עשרת הדיברות, סדר חברתי מוסרי המבוסס על אמונה ולא על חומר. אנחנו מביאים לעולם חוקי מוסר שנועדו להבטיח קיום חברתי מוסכם, כבוד לחיי אדם ולרכושו. אנחנו בוחרים באיש תחת גפנו ותחת ותאנתו ומבצעים מהפכה באורחות חיינו מנוודים לחקלאים כדי לחיות לנצח בארצנו בשקט. אנחנו מוצאים מענה לצורך רוחני גם אם אנחנו חיים במדבר, וגם אם בית המקדש חרב. אנחנו ממשיכים לחיות הרחק מארץ שהובטחה לנו כי לרשת אותה דורש מחיר גבוה מדי. אנחנו נמנעים מלהשתתף במאות מלחמות, אנחנו לא אוחזים בנשק. אנחנו יודעים לחיות עם מלך שליט זר. אנחנו יודעים לחיות לצד הפריץ והכנסיה השכנה. אנחנו מתפללים בהמונינו לאלוהים שישמור גם בימי פרעות ושואה. בתקופות ארוכות מאד של חיים יהודיים מעטים מבינינו יוצאים למלחמת חורמה נגד שיעבוד ומשעבדים. ופעמים רבות, יותר משאנחנו מוכנים להודות, אנחנו מפנים עורף לאלה מבינינו שיוצאים למרד כנגד המציאות. ממש כמו אנשי עין גדי ההיא, שאיגרות שנמצאו במערה במדבר מעידות על כך שאנשי בר כוכבא כעסו עליהם ועל החיים הטובים שיצרו סביבם בשעה שיהודים אחרים נלחמים על חירותם.
ככה אנחנו. בראיה היסטורית אנחנו גם וגם. גם קנאים וגם פייסנים, וכן , לפעמים גם תבוסתנים. גם נלחמים על חירות ועל ריבונות וגם מתפשרים עליהן. גם מהללים הקמת בית שלישי, גם מחזיקים לפי מקורות זרים בנשק החזק בעולם ובחוצפה המפורסמת בעולם, גם אוחזים בחוזקה בצורך להיות חלק מאירופה, מהשוק החופשי, מה oecd הפיזה והויזה, וגם מקיימים ארגוני צדקה וחסד ואוספים תרומות לנזקקים ולעניים שחיים בינינו. גם גיבורים וגם חלשים. גם מתנגדים וגם מפוייסים.
אנחנו הילדים של חורף שנת 73 שצועקים הבטחתם יונה, עלה של זית, כאילו מישהו אחר אמור לספק לנו אותם, ואנחנו הילדים ממצדה של חורף שנת 73 של הורים ששוחטים את ילדיהם כדי שלא יהיו עבדים. אנחנו הילדים של המרד בגמלא וביודפת, ואנחנו הילדים של חוות גידול הבשמים בעין גדי.
אנחנו גם וגם. אנחנו יודעים להיות גם לוחמים קשי עורף, וגם להיות מפויסים וכנועים למציאות הקשה והמורכבת, נטולי יומרה לחירות ועצמאות. ובין לבין אנחנו מקיימים משא ומתן עם ההיסטוריה, ורובנו חיים גם וגם – גם כמהים לחירות ולריבונות, וגם מתפשרים עם מעצמות על ועם מציאות של תלות והשפעה.
והכל היה נחמד ומגוון וגם וגם, אם לא היתה לנו אותה העדות של יוסף בן מתתיהו על אותו ערב פסח על חופו המערבי של ים המלח, קצת לפני החורף ההוא של שנת 73. העדות שהוצאה עבור כולנו מספרי הלימוד, זאת שעליה יהודים של גם וגם לא אוהבים לדבר. העדות על הערב ההוא בו יצאו אנשי מצדה הקנאים, נעו במהירות במשעולים לכיוון עין גדי, הגיעו אל מקום מושבם של המתפשרים ומשתפי הפעולה עם השלטון הזר, שדדו בזזו והרסו כל מה שפגשו בדרכם, ורצחו 700 גברים, נשים וילדים מבני עמם.
ונותר רק לחשוב אם לא הגענו לרגע ההוא שבו בשם הפער בין מורדים לבין מפוייסים יתמלאו המשעולים בין מצדה לבין עין גדי שוב בקנאים. אם לא קרב הרגע ההוא בו נדע שוב את מחירה של שנאת אחים-הפכים.
