כבר יומיים שעובדי חיפה כימיקלים בדרום מתבצרים במפעל בו הם עובדים. הסיבה- המפעל הולך להיסגר. במכתב ששלחה ברביעי לוועד העובדים, הודיעה ההנהלה חיפה כימיקלים כי לאחר 4.5 חודשים בהם שולמה משכורות לעובדים מאז סגירת מכל האמוניה במארס השנה, כעת בכוונתם לסגור את המפעל. ביקורת רבה נשמעה על החלטה זו סביב הטענה כי המפעל משתמש בעובדים כבני ערובה במקום למצוא פתרונות למשבר האמוניה. מנגד, טוענים במפעל כי המדינה ועיריית חיפה הם שמונעים מהם להפעיל חזרה את המפעל. בין המדינה למפעל, עומדים 800 עובדים ועובדות בשני מפעלים של חיפה כימיקלים בצפון ובדרום, עובדים חרוצים שרק מבקשים " תנו לנו לחזור לעבוד".
דימה בלינצנקו מדימונה, בן 46 ראש צוות יצור חומצה חנקתית, עובד כבר 17 שנים במפעל הדרומי. הוא מתאר תקופה קשה של ארבעה וחצי חודשים בהם הגיע יום יום לעבוד מבלי לדעת מה יקרה. "אנחנו על סף היאוש המוחלט. זאת הרגשה נוראית, זה כמו נדנדה, יום אחד מסתמן שיש פתרון ויום שני פתאום אין כלום, וככה זה ארבעה וחצי חודשים. עדיף שישימו מנעול ויתנו מכתב ויגידו לנו להתראות רק להפסיק עם חוסר הוודאות הזאת".
"זה מאוד קשה שאתה יודע שתמיד היינו טובים, אנשים תרמו פה את כל הנשמה שלהם לעבודה הזאת. אנשים עכשיו בלי תשלום מגיעים למפעל כי יש תקווה שנחזור לעבוד. אנשים מאוד אוהבים את המפעל, יש כאן אנשים שמהקמת המפעל נמצאים פה."
בלינצנקו, אלמן עם שלושה ילדים. מספר על היחס המיוחד בין ההנהלה המקומית של המפעל הדרומי לבין העובדים. " אשתי ז"ל נפטרה ממחלת הסרטן, שלוש שנים הייתה בטיפולים, פה בשער היה שלט להזמין מונית חופשי לדימה בכל שעה שרוצים. מהמנהל אתר. היו תקופות שלא הייתי מגיע לפה שלושה חודשים בגלל הטיפולים וקיבלתי משכורת ותמיכה מלאה, היו מתקשרים אלי כל יום ושואלים האם אני צריך משהו, אם יכולים לעזור.
"אז איך אני יכול לעזוב את המקום? אנחנו לא מרווחים משכורת בשמיים, המשכורת הממוצעת במפעל היא 8 אלף שקלים, אבל כאשר מישהו מגיע למנהלים עם בעיה אישית אין מצב שלא יעזרו ויבינו איך פותרים את הבעיה. יש קשר מאוד מיוחד עם ההנהלה. כולם פה חברים, כמו משפחה."
"הילד הגדול שלי בן 6 שואל אותי 'מה אבא אין לך עבודה?', 'אבא אתה זוכר שהבטחת לי חוג שחייה?' ואני אוכל את עצמי. ואומר לו עוד חודש וכל הזמן לא רוצה לתת לו את התחושה שאין. לא מתאים לי אני לא בן אדם כזה.
דימה מתאר מציאות בה אין לו חלופות למציאת עבודה הנראות באופק "בירוחם מפעל של 300 עובדים הולכים לסגור, יש עכשיו פיטורים בטבע, ויפוטרו 250 אנשים מבאר שבע. ואנחנו ביום ראשון הולכים לקבל מכתבים. אני כימאי בהשכלה, אבל לא עבדתי בתור כימאי, נכנסתי למפעל במה שהיה פנוי עבדתי. הסבירות שאמשיך לעבוד במקצוע שלי היום קלושה מאד. אני בספק אם תהיה לי עבודה. יש כאן מפעלים, ים המלח בתי מלון. גם שם מעדיפים סודנים, פחות כסף."
דימה פונה למקבלי ההחלטות ומבקש שיסדרו את המצב "האופציה היחידה שהשר אלקין יקח את חברי המשרד שלו ויעשה סדר ויאפשר לנו להביא אמוניה שנחזור לעבוד. יש אנשים שמתעסקים בזה. הבנתי מהשיחות אתמול שאפשר להביא איזוטנקים אבל לא יכולים לקבל את זה באשדוד כי אין אחסון מוגן. בחיפה יש אחסון מוגן אבל שם לא מסכימים לקבל איזוטנקים, אני מדבר על החברים מאיכות הסביבה."
לובה גליקין, בת 48.5 מבאר שבע, עובדת 18 שנים במפעל בתפקיד לבורנטית אנליטית. "אנחנו כבר כמה חודשים חווים חוויה מייאשת מאוד. בהתחלה עוד באתי עם תקווה אבל בסופו של דבר אנחנו לא יודעים מה יהיה, אנחנו חיים בחוסר וודאות על החיים שלנו. זאת חוויה איומה. זה מאוד מדאיג לבוא לפה ולא לעשות כלום. מחר מחרתיים יכולה לקבל מכתב פיטורים".
לובה מתארת מצב בו תקבל מכתב פיטורים "במקרה הטוב אצליח למצוא עבודה וגם אז זה להתחיל הכל מהתחלה. אני 18 שנים באותו צוות. אני מכירה את המפעל , את המוצר. אני אישית פיתחתי הרבה בדיקות שאנחנו משתמשים בהם. הכל מהתחלה, שוב אצטרך להיכנס למשמרות מאפס. בעלי עובד אבל משכורת אחת לא מספיקה לנו, אין לנו חסכונות. בלי משכורת אחת זה כבר לקחת הלוואה וגם לא ברור איך להחזיר אותה."
יעקב כהן בן 48 מדימונה, טכנאי מתקן כבר 22 שנים במפעל. מכיר את לובה שעבדה אתו במשמרת 10 שנים, "רוב האנשים שפה היה לי חלק בחניכה שלהם. אני הייתי מהקמת המפעל. זה כואב הלב. אני הגעתי לפה בגיל 24 כשיש לי עבר במפעלים אחרים, גם ברותם גם בפריקלאס. ופה זה שונה לגמרי. נכנסתי לחברה צעירה והתקדמנו ופיתחנו את המקום והגדילו מתקנים ונתנו יחס טוב לאנשים והרגשתי שאני שייך לפה ויש מיש ששומע. שלחו אותנו להרבה השתלמויות וקורסים נתנו לנו לנו הרבה כלים להתפתח במקום עבודה.
אני מכירה את המפעל , את המוצר. אני אישית פיתחתי הרבה בדיקות שאנחנו משתמשים בהם. הכל מהתחלה, שוב אצטרך להיכנס למשמרות מאפס.
"אין לי משהו אחר שאני יודע לעשות, אני לא יהיה נהג מונית ומשאית זה לא התחום שלי, לא יודע לצייר ולא לפסל, אנחנו יודעים את הכימיה איך זה עובד ומה שיקרה אם הממשלה תחליט לסגור לנו את המפעל בצער ובכאב אני אישית לא יודע לאן אני אלך, לחזור לאבטלה לחזור 25 שנים אחורה וקורסים של לשכת עבודה ויש עבודה ואין עבודה".
"יש לי שלושה ילדים בבית, אחד אחרי צבא אחד שהולך להתגייס במרץ. גדלתי וגידלתי בדימונה, אין לי מקום אחר להיות בו, אני הולך להיות נטל על המדינה, מה שהשגתי בזעת אפינו שלקחנו את השקל לשקל לבית וקנינו אוטו ועשינו את המינימום ואף פעם לא הסתכלנו מה שיש לשכנים ומה שיש מסביב תמיד הסתפקנו במה שיש לנו, והיום גם מה שיש לנו המדינה רוצה לקחת. וזה מה שאנחנו מרגישים שהמדינה הולכת לקבור אותנו כי אף אחד לא שומע אותנו כל אחד שומר על המקום שלו, על הכיסא שלו ואותנו לקחו וזרקו לכלבים. אשתי לפני 5 שנים חלתה בסרטן עברנו גיהנום בבית, היא יצאה מזה אחרי טיפולים, המצב היה מאוד קשה בבית, כרגע אני המפרנס היחיד בבית היא מנסה לעזור לי, עובדת ארבע שעות ביום וזה מעמסה עליה כי היא עדיין בטיפולים.
"שלא יספרו סיפורים, אנשים פה לא מרווחים לא 15 אלף ולא 20, לא ים המלח ולא רותם. מקבלים פה קצת מעל המינימום ויש כאן אנשים שמתקיימים מהמינימום. לי אין כבר מה להוריד. כבר ארבעה חודשים עובדים על שכר יסוד והבונוס הזה היה מאוד משמעותי, עשינו עוד מאמץ בשביל עוד אלף אלף חמש מאות שקלים בשביל לצאת פעם בחודש לסרט או למסעדה."
מני מזרחי 39 מערד חבר ועד עובד במחסן טכני כבר 12 שנים. "אני לא מאמין שיכול להיות כל כך שקט כאן, זה לא מתחבר זה לא הגיוני, השקט ששומעים את הציפורים זה שקט עצוב, כואב מאוד. זה מפעל שנמצא בפריפריה במקום שאנשים נחלמים על הפרנסה שלהם ואיך להביא אוכל הביתה.
"אני מגיע מערד, עיר מוכה. מוטורולה שהיה מפעל גדול נסגר ומגבות ערד היה מפעל גדול ונסגר אז זה המפעל היחיד שנשאר לנו גם המפעל הזה הולך. אין לי עתיד. אני הולך להיות נתמך על המדינה הולך ללשכה לחתום אבטלה זה מה שיש עד שאמצא עבודה אחרת.
"אני מאוד מקווה שמדינה ומי שצריך לקבל את ההחלטות יעשו את זה. אני כבר לא יודע על מי לכעוס אני רק רוצה שיסדרו את המצב. המצב בשורה התחתונה שהבעלי בית הכריזו שהם סוגרים את המפעלים. הזמן שתורידו מעצמכם את כל הגאווה והיהירות ותנו לנו לחזור לעבודה שלנו זה מה שאנחנו מחפשים אחר כך תמצאו מי אשם ומי ככה.
"אני את המכתב פיטורים לא יחזיק ביד, אף אחד לא יעקור אותי אחרי 12 שנה. אני לא אתן לאף אחד בממשלה לעקור אותי מהפרנסה שלי. זה האוכל של הילדים שלי, אנשים מבחינתם זה מישהו שמנסה לקחת את האוכל של הילדים שלו. עובדים בשביל האוכל הזה, עמלים כל החודש, ומישהו בא ורוצה לקחת אותו. זה לא יקרה, אנשים אמרו שבגופות הם יצאו מפה.
"מחזיק אותי הילדים שלי. לדאוג לאוכל שלהם, כל הבית בלחץ. הילדים שלי קטנים והילד הגדול שלי בן 6 שואל אותי "מה אבא אין לך עבודה", "אבא אתה זוכר שהבטחת לי חוג שחייה?" ואני אוכל את עצמי. ואומר לו עוד חודש וכל הזמן לא רוצה לתת לו את התחושה שאין. לא מתאים לי אני לא בן אדם כזה. לא למדו אותי לגנוב לא לרמות, למדו אותי לקום בבוקר ולעבוד בכבוד".
