ישבתי מולו – פעם הוא הקשיב, פעם הנהן בראשו בהבנה, פעם חייכו פני הצעירים למשמע דברי הנבונים, תמיד הניד ראשו נמרץ כמסכים בהחלט, הרכין ראשו בהכנעה לנוכח נזיפותיי. מה מסתתר באמת באמת אי שם במעמקי הגולגולת?
חלפו שנים, גם האזמל, גם הסכין, גם כדור הרובה, גם רסיס הפגז לא גילו מאומה מבעד לגולגולת, פרט לגושי בשר מדממים.
קפא הזמן מלכתו, שנינו הזדקנו יחדיו, פנינו הצעירים העלו את קמטי הזמן, הוא הקדים אותי בהחזרת נשמתו, וכשהוא הביט עלי בפעם האחרונה, שאלתי אותו, בנאדם, מה באמת הסתתר בכל השנים מאחורי גולגולתך בשעה שדיברתי ואתה הנהנת, חייכת, הנדת ראשך, הסכמת בהחלט, הרכנת ראשך בהכנעה.
הוא חייך בלאות, שארית נשימתו האחרונה, ואמר: בנאדם. כאשר בכל השנים שדיברת, מיליונים על מיליונים מחשבות התרוצצו במוחי, ואינני זוכר אף אחת מהן. ורק זאת אדע לבטח: שמכל העולם אני ורק אני ידעתי אותן. ואף אחד חוץ ממני לא ידע את צפונותיי, גולגולתי הנאמנה הסתירה אותן היטב. גם לא מגלי יבשות ויקומים במרחקי שנות אור לא פיצחו את רזי גולגלתי. וזה היה מאז ומתמיד יתרוני היחיד, כלי נשקי האחרון והנאמן, נצחוני עליך ועל כל בני האדם שכמותך. אלא שכיום מכל אלה אפילו בדל מחשבה אינני מצליח לזכור. מה שבוודאי אוכל לומר שבזבזתי את חיי לריק כדי לרצות אותך, לשרוד, להישאר בחיים, בסתר מחיתי דמעה- כי לך היו תמיד יתרונות עלי. אבל יתרון אחד היה לי עליך ועל דומיך ואף אחד לא יכול היה מעולם לקחתו ממני: עם כל חכמתך לא השכלת מעולם לחדור מבעד גולגולתי, וזה היה מקצת החופש שנותר לי עוד משעבודי. האם תרצו בני אדם לקחת גם אותו מאתנו?
