השבוע לפני 72 שנים הטיל הצבא האמריקאי את פצצות האטום על הערים הירושימה ונגסאקי. במסגרת הפצצות אלו נהרגו מאות אלפי אנשים, רובם אזרחים בלתי מעורבים.
לפני מספר חודשים ביקרתי בעיר הירושימה. כחלק מהביקור, הגעתי לפארק השלום שהוקם בלב חורבות העיר מספר שנים לאחר ההפצצה. ברחבי הפארק קיימים מספר מונומנטים, אנדרטאות, וכמו כן מוזיאון השלום בו מתועדת ההיסטוריה של העיר והשפעותיה של הפצצה.
ניכר היה בעת הביקור כי העם היפני אימץ נרטיב שבמרכזו הקריאה לשלום ולפירוז מנשק גרעיני (למשל, עצם הבחירה לקרוא לאתר "פארק השלום" ולמוזיאון "מוזיאון השלום") – בחירה שתהיתי לגביה לא מעט. הבחירה להציב את רעיון השלום והפירוז מנשק כלקח המרכזי שנלמד ממאורעות אלו, אינה מובנת מאליה. לקחים אחרים שיכלו להילמד במקום: האמריקאים הם התגלמות הרשע (ולכן יש לשנוא אותם); רק אם יהיה לנו את הצבא הכי חזק נוכל להימנע מהישנות הדברים בעתיד, וכו'.
אחד מהבודדים אשר חוו על בשרם את שתי ההפצצות היה צוטומו ימאגוצ'י, תושב נגסאקי שהלך לעולמו ב-2010.
ב-6 באוגוסט 1945, שהה ימאגוצ'י בהירושימה והיה במרחק של כשלושה קילומטרים ממוקד הפיצוץ. בעקבות הפיצוץ נקרע לו עור התוף וכמו כן הוא נכווה קשות בפלג גופו העליון.
ב-9 באוגוסט 1945, שלושה ימים לאחר ההפצצה בעיר הירושימה, חזר ימאגוצ'י למקום עבודתו שבעיר נגסאקי. בעודו מספר למפקח על מה שאירע בהירושימה, הוטלה פצצת אטום על העיר נגסאקי, כשלושה קילומטרים מהמקום בו שהה.
על חוויותיו אלו כתב בין היתר שני שירים קצרים שתרגמתי מאנגלית:
"גופות מפוחמות מוטלות בשממה הגרעינית.
כל הבודהות מתו,
ומעולם לא שמעו מה הרג אותם."
"חושב על עצמי כעל עוף החול,
עד כה אני מחזיק מעמד.
אבל כמה הן כואבות,
אותן עשרים וארבע השנים שחלפו."
ברבות השנים הפך ימאגוצ'י לפעיל וסמל במאבק לפירוז העולם מנשק גרעיני.
קשה שלא לתהות כיצד החליט אדם שעבר אירועים כה מטלטלים להתמסר דווקא לקידום רעיונות של שלום ופירוז מנשק גרעיני.
סיפורו של ימאגוצ'י הוא התגלמות ברמת הפרט של אותו נרטיב אותו תיארתי קודם, ודווקא בשל כך הדבר מרשים עוד יותר. קל יותר לגוף מופשט כמדינה להחליט על נרטיב כזה או אחר. הנרטיב, במובן זה, הוא לא יותר מהצבעה על ראוי, וזאת בוודאי אינה מחייבת ברמת הפרט.
אם יש בשורה שמהדהדת מבעד לסיפורו של ימאגוצ'י, שהיה "אמור" לזעום ולשנוא, היא שרוחו של האדם מתעלה מעבר לכל הנסיבות. מה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה, ולא הכל ידוע מראש. הבחירה באנושיות תמיד קיימת.
הסיכוי לעתיד טוב יותר (ונטול נשק גרעיני) טמון באפשרות שלנו להתעורר לאותה אנושיות שבנו, זאת שאינה תלויה בנסיבות חיינו. במובן מסויים, כמעין אבסורד ששזור בעצם הקיום שלנו, בלב ליבה של פצצת האטום ניתן לאתר גם את יסודות השלום.
