לפעמים חדשות רעות עבור המין האנושי הן דווקא חדשות טובות עבורך. כשאתה שומע בחדשות על חיכוכים בין המעצמות ואפשרות לשימוש בנשק גרעיני, איפשהו בתוכך אתה קצת מקווה שהאיום הזה יתממש. זה עשוי לגאול אותך מהיומיום האפרורי הזה, הסמיך, שנמשך כמו עיסה בלי סוף ובלי התחלה, בלי טוב ובלי רע. העולם מזמן חדל להיות ברור. אולי זה יעשה סדר במשהו. לא שחלילה יקרה משהו למשפחה שלך או לבני עמך. שיקרה שם, רחוק. שיפציצו את ארה״ב. והם בתגובה יכבשו את הממלכה של המטורף הזה מהמזרח ויחסלו שם הכול. ואז תפתח מלחמת עולם, אבל רק בחלק ההוא של הכדור. ואז כולם ישבו ויראו חדשות כל היום. יהיה למה לצפות. כל יום יהיה עניין כאשר ידווחו מי כבש את מי, ומה יכול להתפתח. פרשנים ינסו להבין כיצד יראה העולם ביום שאחרי. כולם יזדעזעו מהתמונות שמשודרות בכלי התקשורת אבל יגידו שממילא זה מופיע ברשתות החברתיות, וכמה שהרשתות שינו את העולם, לאו דווקא לטובה אבל שינו. ויהיו מעשי גבורה שיעידו על איתנותו של המין האנושי ועל כך שניתן לבחור בטוב ויתנו תקווה לכולם. לפחות טרדות היומיום יקבלו פרספקטיבה. שוב הכסף, שוב העבודה, וגרוע מזה, הבית, הילדים. כל הטרדות האלה יעלמו. יש מדינה שהשתמשה בנשק גרעיני וארה״ב כובשת אותה עכשיו וכולם צריכים להתגייס לזה. לא באמת להתגייס לשדה הקרב, נפשית הכוונה. אתה חושב האם זה רק אתה שמקווה לזה או שכולם ככה. זו בטח חוויה של האדם המערבי המודרני. אין מצב שמרגישים ככה באפריקה למשל. אנחנו מפונקים ומדוכדכים. דכאון עמוק יסודי כזה שחודר לעצמות. ואז ישנו המרוץ הבלתי פוסק נטול המשמעות נגד המוות. אוכל בריא, ספורט, בדיקות, טיפולים מונעים, תוספי מזון. וההיעדר של כל אלו. ולמה בכלל להתאמץ כל כך? לכן אתה כבר מעדיף שהכדור יתפוצץ. לא שתזכה לראות את סבלם של הקרובים לך, של ילדיך, של אהוביך. חס וחלילה! אתה לא סדידסט. שהכול יתפוצץ באחת, בלי שנשים לב. חוסר הבהירות של האמת והשקר הוא חלק ממקור הסבל שלך. של כולם. זה כמו המקרה הזה שההוא נכנס אליך יום אחד הביתה, אכל מהאוכל שלך, ישן במיטה שלך, ואתה רצית לגרש אותו אבל חברים משותפים שלכם אמרו לך שעדיף שלא, שהוא במצב לא קל כרגע ושבכל זאת תכיל את זה. אל תהיה כל כך מריר, אמרת לעצמך, חושב מייד על איך יספידו אותך בסוף ׳הוא היה בחור מריר וקמצן׳. ואז האורח הלא קרוא שהוא כאילו חצי חבר שלך מהעבר, השתין לך יום אחד על השטיח, ואתה חשבת שזהו זה יש לך מלוא הזכות להעיף אותו לאלף עזאזל. הבנאדם פשוט קם ומשתין לך על השטיח באמצע הסלון. משתין עליך. אבל אז הוא הדהים אותך ואמר לך שהוא לא מתכוון ללכת ושזה כבר הבית של שניכם ושהוא מרגיש שהתחבר למשפחה. ואתה היית חסר אונים. והתכוונת להוציא אותו בכוח. אבל אז חששת שיעצרו אותך ויפתחו לך תיק במשטרה ואם זה לא יגיע לחדשות, אז ודאי לרשתות החברתיות. והחברים שלך יחשבו שאתה ממש אלים ודוחה. אז התקשרת למשטרה והם ענו לך שאם אתם חברים הם לא מתערבים ושתפתרו את זה ביניכם. ואז התרגזת וצעקת והם אמרו לך להרגע ולשלוט בעצמך ואפילו הציעו טיפול. ולבסוף המשכת ללכת לישון עם החצי חבר הזה שלך במיטה כל לילה. וכן, הלכת לטיפול בשביל להתמודד עם כל מיני דברים בך שכנראה הפריעו לך לקבל את זה מלכתחילה. כזה חוסר בהירות של אמת ושקר. ועכשיו מנוחת הצהריים הסתיימה. הרהורי בלהות תמשיך אחר כך. לעבודה. אתה לא יכול לשאת את האשמה הזו, שאם לא תעבוד כדור הארץ ייחרב. תחושת הלא יוצלחות שגם ככה קיימת אחרי ששברת את הדיאטה שהבטחת לעצמך שתעשה בפעם המי יודע כמה. אין משמעות להבטחות. אז כן שיתפוצץ. ואם לא יתפוצץ, תעצור בדרך הביתה ותקנה לך משהו. מגיע לך. וזה ישפר את מצב רוחך. אמנם לדקות. בעצם זה כבר ירד לשניות. עכשיו אומרים בחדשות שזה סתם היה תמרון פוליטי ולא יהיה כלום. כרגיל. שעמום. לא נורא, בסיבוב הבא או בזה שאחריו זה עוד יקרה. ואז תבין. שהחיים זה לא סרט.

—

לפני כמה חודשים החל גובר המתח סביב ההתגרענות של קוריאה הצפונית. ארה״ב הזיזה כוחות, סין ורוסיה קירבו חיילים לגבול. המבט הזה בעיניים כלות על מעצמות העולם, על מספר אנשים בודדים למעשה (והם בני אדם עם רגשות, יצרים, מגרעות וכד׳) שבהחלטה של רגע יכולים להשמיד את העולם, האימה הזו שחודרת לנו לעצמות, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לא, הביאה אותי לכתוב סיפור על היומיום של החיים עם הפצצה – צער קבוע. במחווה לשיר על האדם הפשוט, העובד, החש בכאבו האישי ובעצם בכאב העולם. השבוע לפני 72 שנים הטילה ארה״ב מום נצחי באנושות שכמו החל את הספירה לאחור אצל כולנו. עולם ללא עתיד. זה החזיר אותי לדברים ההם. לייאוש שהפך לדרך חיים. ובעצם כל שרצוני לומר הוא זה – ההתנגדות לעולם בו אפשרי רצח עם ורצח כל היא יומיומית. רגשית, נפשית וחברתית. זה דורש תעצומות גדולות אבל למרות שנדמה שאנו חיים עתה בארץ הגזירה, תמיד יש ברירה, ויש בחירה. לחיות.