אחת ההלכות היותר מפתיעות בספרי הפסיקה, קובעת שכאשר אדם עשיר יורד מנכסיו ונעשה עני, על הקהילה היהודית להיחלץ לעזרתו כך שיחזור לחיות באורח החיים אליו התרגל. החובה הזו מרחיקת לכת כ"כ עד שעל פיה יש לספק לאותו עשיר לשעבר "אפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס, ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר, והעני, קונה לו סוס ועבד" (תלמוד בבלי, כתובות סז ע"ב). כלומר, בלשון ימינו, על הקהילה לספק לו רכב אישי ונהג. כמובן שבפועל רף הדרישה מן הקהל הונמך, ועדיין התביעה העקרונית נשארה במקומה.

ההלכה הזו נלמדת מפסוק שנכתב בפרשת השבוע, פרשת 'ראה', ומובא שם כחלק מהחובה לתת הלוואה לעני גם כשככל הנראה היא לא תיפרע, בשל מצוות שמיטת הכספים, אותה חובה לוותר על פרעון הלוואות בסוף כל שנה שביעית, היא שנת השמיטה. וכך אומר הפסוק – "כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ, וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים, ט"ו, ח'). המילים 'די מחסורו' מובנות ע"י חז"ל ככאלה שמצוות להשלים את חסרונו הסובייקטיבי של העני, את המחסור האישי שלו.

ישנה מחלוקת הלכתית האם החובה הזו מוטלת על היחיד, מכיוון שברור שהוא יתקשה לעמוד בחובה כבדה שכזו, אך בכל מקרה מוסכם שהיא מוטלת על הציבור, על הקהילה היהודית שגבתה (גם בכפייה) את הצדקה מהקהילה. על היחיד מוטלת חובה פשוטה יותר, שמגבילה את הנתינה לצרכי הקיום הבסיסיים. כך פוסק הרמ"א, הפוסק האשכנזי החשוב שכתב על השולחן ערוך: "דכל זה בגבאי צדקה או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו" (שו"ע, יור"ד סי' רנ סעי' א). כאן ראוי לציין שמשמעותה המקורית של המילה 'צדקה' שונה מהמשמעות שמרבים לייחס לה כיום כ'נדבה'. כפי שניתן לראות מאותיותיה, היא קרובה יותר למילה 'צדק', ומשכך ניתנת בזכות ולא בחסד.

כיום, ישנן שתי תפיסות עיקריות בשאלות כיצד מגדירים עוני ומיהו עני. שאלות עקרוניות וחשובות שמהן מסתעפת גם השאלה מהי חובתו של הציבור בניסיונו למגר את אותו עוני. בפשטנות מה ניתן להגיד כי התפיסה האחת גורסת כי עוני יש למדוד באופן יחסי לחברה בה חי העני, והתפיסה השנייה טוענת כי יש ליצור מדד מוחלט לעוני, ללא קשר לחברה.

למעשה, אין באמת מדד מוחלט לעוני, שהרי על מנת לקבוע את המדד המוחלט יש להחליט האם אנחנו מסתפקים בצרכים מינימליים או לא, מהם אותם צרכים, מהי העלות המקסימלית שלהם וכו'. כל אלה הן החלטות סובייקטיביות ותלויות בחברה ובמצבה הכלכלי והן בוודאי יהיו שונות מאוד בארה"ב ובדרום אפריקה, ובין מדינת ישראל בשנת 2017 לבין מדינת ישראל ב1950. ההבדל הוא רק ברמת היחסיות והתנודתיות שלה.

בכל מקרה, התפיסה היהודית של 'די מחסורו' נראית קרובה יותר לתפיסה היחסית והיא אפילו מרחיקת לכת יותר ממנה בהתמקדותה בחסרונו האישי של היחיד ובמה שהוא חש שחסר לו כסובייקט. היא מרחיבה את היחסיות בחובת התמיכה של הקהל ומעבירה את המוחלטות לשאלת הצדקה שעל היחיד לתת. אולי בניגוד לתפיסות הרווחות היום.

אולי ניתן להשוות תפיסה זו לגישתם של אמרטיה סן, כלכלן הודי-אמריקאי, זוכה פרס נובל, ושל מרתה נוסבאום, יהודיה-אמריקאית ושותפתו למחקר, שפיתחו את תיאוריית היכולות. ע"פ תיאוריה זו יש למדוד עוני לא רק דרך השאלה האם יש לאדם הכנסות שמגיעות לסכום מסוים אותו הגדרנו, אלא דרך בדיקה של יכולותיו הממשיות להשתמש בטובין החברתיים.

לטענתם, יש לבחון האם בסביבתו של האדם ישנן מערכות טובות וראויות של בריאות, רווחה, חינוך תרבות וכו' והאם יש לו נגישות אמיתית אליהן, כזו הכוללת תחבורה, שפה מובנת ועוד מגוון גורמים. ע"פ תפיסה זו השאלה האם באופן עקרוני יש לאדם מספיק כסף כדי לשלם עבור הטובין או האם יש לו זכות עקרונית להשתמש בזכויות ובחירויות שלו, היא חלקית מאוד ואינה מספקת. בנוסף, הם שמים דגש על ערכו העצמי של האדם, יכולתו לחיות בקהילה ועוד.

נקודת הדמיון בין השיטות, היא בדגש על הסובייקט ועל צרכיו האישיים, בהתמקדות בשאלה מהו החוסר שלו, ששונה מאדם לאדם ובדגש על חובת הקהילה היא להשלים חסרון זה, לטובתו ולטובתה.

יהודה עמיחי כתב פעם שיר לזכר חברו שנהרג במלחמת העצמאות. בסיום השיר נכתבה שורה שאולי קיבלה השראה מהחלק הראשון של הפסוק בו עסקנו, שמְצָווה -"פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ":
"ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות" ("זכרו והזכירו", י. עמיחי).
לא לשכוח את היד הפתוחה.