בכירי המשרד להגנת הסביבה ואנשי עיריית חיפה ויועציהם, נפגשו אתמול (רביעי) לדון בחלופות למיכל האמוניה במפרץ חיפה.  הפגישה, שנקבעה לשעתיים וחצי, נמשכה לבסוף קרוב ל-12 שעות. נציגי חיפה כימיקלים לא נכחו בפגישה, אך עמדות המשרד להגנת הסביבה בתחילת הדיון היו קרובות לאלו של החברה. נציגי עמותת צלול ועיריית חיפה סיפרו לדבר ראשון על דיון קשוח, שבמהלכו התבררו פרטים חשובים לגבי החלופות למיכל, כשדווקא היועץ הזר שנשכר על ידי המשרד להגנת הסביבה הצביע על פגמים אפשריים ביישום החלופה בה הוא לכאורה תומך – יבוא אמוניה באנייה. פגישה נוספת תתקיים היום במשרד הכלכלה בדרג מיניסטריאלי.

מיכל האמוניה ליד חיפה (צילום: ארז רביב)

"ללא סכנה לרצפטורים ציבוריים"

עד כה, תמך המשרד להגנת הסביבה בחלופת "האנייה הקטנה" – שפירושה עגינת אניית אמוניה ובה מיכלים של 2,500 טון, באופן כמעט קבוע במעגן הקישון. לשם כך הוא הצטייד בדוחות שונים, ביניהם הדוח של ד"ר אלי שטרן, שקבע כי שיטה זו לא יוצרת סכנה ל"רצפטורים ציבוריים", מונח המתייחס לריכוזי אוכלוסייה.

שיטת הערכת הסיכונים אמורה להתייחס לתרחיש הגרוע ביותר של דליפה גדולה ולקבוע רדיוס פגיעה אפשרי. במהלך הדיון התעורר ויכוח לגבי מה ההגדרה של "רצפטור ציבורי". מונח זו לא אומר שניתן פשוט לסכן את כלל בני האדם ששוהים קרוב לריכוז של חומרים מסוכנים, אלא מניח שמדובר בעובדים מקצועיים שניתן לספק להם גישה לציוד מיגון מתאים ולהדריך אותם באופן עקבי כיצד יש להתנהל במקרה של אירוע חומרים מסוכנים. כלומר, גם כשמתעלמים מהערכות מומחים, כמו זו של ד"ר אפרים לאור במחקר משנת 2007 שקבע שדליפת אמוניה יכולה להוביל להרג של 17,000 איש במפרץ חיפה, ופוסלים את דו"ח קינן בשל זיקתו לעיריית חיפה, עדיין אירוע דליפה של אניית אמוניה יכול לסכן חיים של מאות אנשים באופן קבוע ואולי גם אלפים בנסיבות נדירות יותר.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אף כי המשרד להגנת הסביבה דירג את החלופות, וקבע כי חלופת האנייה עדיפה על פני חלופה של שימוש במיכלים קטנים – חלופת האיזוטנקים, הדו"חות שבידיו לא גיבו עמדה זו באופן חד משמעי.

מסמכי הערכת הסיכונים שביצע ד"ר שטרן השוו כל חלופה אל מיכל האמוניה ולא אחת מול השנייה. בשיחה עם "דבר ראשון", שנערכה לפני המפגש אתמול, הסביר שטרן כי איכות ההערכות סיכונים תלויות ברמת פירוט המידע עליהן הן מבוססות, וכי הדוחות שהגיש התבססו על מידע שאינו שקול לתכנית מפורטת. כמו כן הדגיש, כי עד העבודה שביצע, במשרד להגנת הסביבה החזיקו בעמדה ששימוש באיזוטנקים מסוכן יותר מאשר המשך השימוש במיכל האמוניה שנפסל, ולאחר העבודה שעשה, שינה המשרד את עמדתו והחל לראות בה חלופה קבילה.

האמירה המפתיעה של המומחה מחו"ל

בישיבה עצמה השתתף פרופסור אהוד קינן, המשמש כיועץ לעיריית חיפה. לדבריו, "ניכר שינוי מסוים בעמדת המשרד להגנת הסביבה לקראת סוף הדיון. היועץ שהם שכרו, ג'ורג' באומל, מועסק על ידי חברה שבעליה הם גם אלו שסיפקו אמוניה לחיפה כימיקלים באנייה, אך דווקא הוא הסביר שהפריקה שלה מחייבת מיכל תפעולי של "500-1,000 טון".

לחיפה כימיקלים בצפון יש שני מיכלים תפעוליים קטנים מלבד המיכל הגדול, שכל אחד מהם יכול להכיל 45 טון בלבד. ההסבר קשור ליכולת של האנייה לפרוק אמוניה בלחץ נמוך. לדברי קינן, באומל הסביר בדיון כי פריקה כזו אפשרית רק לאחר הפעלה בלחץ גבוה ולא באופן מיידי, ומכאן הצורך באחסון תפעולי גדול יותר.

במשרד להגנת הסביבה מציגים את ד"ר ג'ורג' באומל מחברת DHV, כמומחה לתעשיות לייצור אמוניה ודשנים, בעל ניסיון של יותר מ-30 שנה בעבודה עם תעשיית הדשנים והאמוניה. אם באומל דייק בדבריו, ייתכן שבכך נסתם הגולל על חלופת האנייה לפחות למשך מספר חודשים, ואולי אף לנצח. נראה, כי איש לא טרח לספר לו מהו כושר האחסון התפעולי במפעל עצמו.

המשרד להגנת הסביבה הדגיש בהודעותיו, עד כה, כי אניית אמוניה אינה שקולה ל"מיכל צף" גם אם העגינה שלה תהיה עגינה כמעט קבועה, בזכות אותם מיכלים קטנים בשטח המפעל. את המידע כי מיכלים אלו מתאימים לכושר הפריקה של אניית אמוניה, קיבל המשרד מ"חיפה כימיקלים" עצמה. כעת, החברה והמשרד יצטרכו להתמודד עם חוות דעת מומחה, שאין לו שום זיקה לעיריית חיפה, אשר מסביר שזהו הליך שאינו ניתן לביצוע.

לדברי משתתפים בפגישה, נציגות המשרד להגנת הסביבה – רומי אבן דנן, ראש אגף חומרים מסוכנים, ושולי נזר, סמנ"כלית ואחראית אשכול תעשיות במשרד, לא התעלמו מקושי זה ותמיכתן בחלופת האנייה אינה חד-משמעית כשהייתה.

השוואה בין החלופות למיכל האמוניה ועמדת הממשלה נכון לסוף יוני 2017 (גרפיקה: אידאה. נתונים: ד״ר אריאב, תצהיר המשרד להגנת הסביבה לביהמ״ש)

ההבדל בין המפעל הצפוני למפעל הדרומי

בדיון אתמול לא היה ברור בדיוק לכמה איזוטנקים זקוקה חיפה כימיקלים. במסמך שהגישה לעיריית חיפה, נקבה החברה במספר של 48 איזוטנקים למפעל הצפוני. במסמכים שהגישה חיפה כימיקלים לבית המשפט, נקבה החברה במספרים נמוכים יותר, ובהודעות שונות לתקשורת המספר נע גם כלפי מעלה בפער משמעותי.

לכך מתלווים ניסיונות הפחדה שונים מטעם החברה בטענות מסוג לפיו "אין די איזוטנקים בעולם". זה בהחלט נכון, עד הרגע שבו מייצרים אותם, גם אם מדובר בתהליך הדרגתי שיכול להימשך אפילו שנה. הפחדה נוספת קשורה לטענה ש"אין היכן למלא אותם בסביבה הקרובה". במציאות, ספקי איזוטנקים עובדים עם לקוחות בכל העולם וכלל לא תלויים בנקודת מילוי קרובה.

אכן מדובר באתגר לוגיסטי, אך האחריות על המילוי מוטלת על הספק ולא על החברה, והוא חופשי לבחור אתר מילוי כרצונו, קרוב או רחוק. בדיון בכנסת וגם במקומות אחרים, אמר מנכ"ל חיפה כימיקלים כי איזוטנקים יכולים להפעיל את המפעל הדרומי, אך לא את הצפוני. כדי להבין טענה זו, יש לבחון באופן ביקורתי את נימוקי ההנהלה, לעומת נימוקי המבקרים שלה.

אתגר המיכל

המעצור המידי להפעלת המפעל הצפוני הוא צו בית המשפט המחייב ריקון מלא של מיכל האמוניה עד ה-18 לספטמבר. ללא ריקון המיכל, החברה לא יכולה להגיש בקשה להיתר רעלים, ולכן ייתכן שהריקון יושלם כמה שבועות לפני המועד. מצב זה מעמיד את המשרד להגנת הסביבה באור לא מחמיא, לאחר שאישר שלוש תכניות שונות לריקון המיכל, כל פעם בהתאם לבקשה ספציפית של החברה, ולא כחלופות שעמדו זו מול זו.

התוצאה הייתה שעד שהוציא המשרד אישור לטכניקה אחת ואף דיווח עליה לבית המשפט, במציאות חיפה כימיקלים כבר קידמה שיטה אחרת, ללא המתנה לאישור הרגולטור, ועברה לטכניקה אחרת. במשרד הסבירו כי אכן שקלו את השיטה הנוכחית – הסרת הבידוד החיצוני של המיכל – כבר בעבר והיא לא נבחרה מפני שהיא נחשבה ליותר מסוכנת. כעת מסתבר שהיא בטיחותית דיה והיה ניתן לבחון אותה בשטח כבר לפני חודשים רבים.

ההבדל הכלכלי

לו תצליח חיפה כימיקלים להסדיר פריקה של איזוטנקים בנמל אשדוד, הרי שבכך לא רק תנקוט בפתרון יותר בטיחותי אלא אף תחסוך כסף בחשבון הסופי, בשל הפחתת השימוש במיכליות כביש, אשר נסעו בכל יום ממפרץ חיפה עד לנגב. לעומת זאת, מערך יבוא באיזוטנקים בצפון הינו פחות משתלם לעומת חלופת האנייה. הכשרת שטחי אחסון בעבורם מחייבת היתרי בנייה מעיריית חיפה, כמו גם אפשרות של בניית מיכל תפעולי גדול יותר.

מאיה יעקובס, מנכ"לית ארגון צלול, אמרה לדבר ראשון כי "היינו צריכים להיות בדיון הזה לפני שנה". בכך הייתה נמנעת השבתת המפעלים, וגם לא היה מתקיים גורם לחץ כלכלי של בחירה בחלופה שניתן להפעיל בזמן הכי קצר, אלא שהיה ניתן להתייחס לשיקולי הבטיחות בצורה עניינית ונקייה.

יעקובס הדגישה, כי על אף הבטחת החברה להקים מקשר ימי תוך 3 שנים, שירחיק את אניית האמוניה למרחק שלושה קילומטרים מהחוף, נראה שאם חלופת הביניים של האנייה תאושר משפטית, לא תהיה דרך לאלץ את החברה לממש הבטחה זו ולבנות את המקשר על חשבונה, כפי שהיא מצהירה כעת, כאשר אין ברשותה מערך יבוא אמוניה פעיל. כעת מסתמן שהחזרת המפעל לפעולה עלולה להיות מסורבלת, ו/או מסוכנת בכל חלופה שהיא.

ומה אם חיפה כימיקלים בכלל רצתה מיוזמתה להשבית את המפעל?

מרגע שהחליט בית המשפט העליון על סגירת מיכל האמוניה, החל להתעצם בתקשורת הסכסוך בין עובדי המפעל הצפוני לבין ההנהלה. זו התפתחות חשובה כי עד לנקודה זו העובדים בצפון מיעטו להתבטא, ואת המחאה הובילו בעיקר עובדי המפעל הדרומי.

למרות הרווחיות הגדולה, מעל המפעל בצפון יש כמה עננות. הקרקע של המפעל לא שייכת לחברה כלל. חברת בז"ן טוענת שהיא שייכת לה, ודורשת את פינוי הקרקע, לצד חיפה כימיקלים, הטוענת שמדובר באדמות מדינה. כך או כך, אין חוזה בתוקף לשימוש בקרקע וזה לבדו יכול להיות שעון החול של המפעל.

המציאות, ובמידה רבה גם השכל הישר, מראים כי מבחינת החברה לטווח הארוך הפתרון הרצוי הוא העברת כלל הפעילות לנגב, הרחק מריכוזי אוכלוסייה, וליד מפעל אמוניה שעתיד להיבנות, ללא צורך בשינוע יקר ומסוכן.

הבעיה היא שמעבר כזה עולה סכומי כסף עצומים בטווח הבינוני והחברה לא נאותה לשלם אותם. לעומת זאת, אם "יכפו" עליה להשבית את המפעל הצפוני, ייתכן שהליך "פשיטת רגל" יאפשר לחברה להימנע מהוצאות האדירות של פירוק וניקוי הקרקע.