החשב הכללי במשרד האוצר, רוני חזקיהו, פרסם אתמול (שני) את הדוחות הכספיים של ממשלת ישראל לשנת 2016. שר האוצר התגאה בנתונים המוצגים בדוחות ואמר עם פרסומם: "הדוחות מראים בצורה ברורה כי ניתן לקיים כלכלה אחראית ולהצמיח את המשק ובמקביל להשקיע בזוגות הצעירים, במעמד הביניים ובשכבות החלשות".
הדוחות מפרטים את מבנה ההוצאות של ממשלת ישראל. הוצאות הריבית של הממשלה, כלומר הריבית אותה הממשלה משלמת על החוב, ירדו מ-3.2% תוצר ב-2010 ל 2.5% תוצר ב 2016. הוצאות הביטחון ירדו מ-7% תוצר ב-2010 ל-6% תוצר ב-2016, והוצאות המשרדים האזרחיים עלו מ-17.2% תוצר ב-2010 לרמה של 18.4% תוצר ב-2016.
ניתן לראות בנתונים אלו מגמה חיובית, בכך שתמהיל ההוצאות מצביע על משקל גדול יותר של ההוצאה האזרחית בהוצאה הממשלתית – ב-2010 היה משקל המשרדים האזרחיים 65.3% מהוצאות הממשלה, ובשנת 2016 היה 70.3%. אך כלל ההוצאה הממשלתית נמצא בירידה בשנים אלו – מ-27.4% מהתוצר ל-26.9%. המשמעות של הנתון הזה היא כי הכסף שנחסך כביכול בהוצאות הריבית ובהוצאות הביטחון אינו מועבר להוצאות האזרחיות אלא נמנע מאזרחי ישראל.
אם בוחנים את נתוני הביצוע של כלל ההוצאות התקציביות, אפשר לראות כי בין 2010 ל-2016 הורידה הממשלה הרחבה את חלקה במשק מ-29% תוצר ל-28.4% תוצר. זאת בזמן שהכנסות המדינה עלו באותה התקופה מ-25.6% תוצר לרמה של 26.3% תוצר. בשורה התחתונה, הממשלה מכניסה יותר כסף אך מוציאה פחות.
נתון משמעותי נוסף, וכזה שבאוצר נוהגים להתגאות בו, הוא הגרעון הנמוך בתקציב הממשלה. גרעון הוא החלק בהוצאות הממשלה שאינו ממומן ממיסים או מהכנסות שוטפות של הממשלה, אלא מכספים שגוייסו כחוב – בהלוואות או באגרות חוב. הגרעון אותו מאשרת הממשלה בכנסת הוא ממילא גרעון נמוך יחסית. באוצר מתגאים בכך שלא מממשים את מלוא הגרעון המאושר, כלומר חוסכים בכספים שמותר וניתן היה להוציאם על אזרחי ישראל.
בשנת 2016 היה גירעון השנתי הנמוך ביותר מאז שנת 2008 והוא עמד על 25.5 מיליארד שקלים המהוים 2.1% מהתוצר בישראל. זאת על אף שהממשלה החליטה עם אישור התקציב כי הגרעון יעמוד על 35 מיליארד שקלים המהווים 2.9% מהתוצר.
מהיכן הגיעו 9.5 מיליארד שקלים למאזן? או אולי יותר נכון לשאול לאן הם נעלמו? כאמור, מדובר על 9.5 מיליארד שקלים שהממשלה, על אף התקציב המקורי ואישור הכנסת, העדיפה שלא להשקיע באזרחים. התשובה פשוטה, הממשלה הגדילה את ההכנסות שלה. יותר כסף נכנס לקופת המדינה ממיסים וממקורות אחרים (מלווה מהביטוח הלאומי והגדלת הסיוע האמריקאי).
כך צמחו הכנסות המדינה בחמש השנים האחרונות לשיעור של 26.35 מהתמ"ג. צמיחת הכנסות המדינה היא חיובית לכשעצמה, אבל נשאלת השאלה מדוע החליטה הממשלה להשקיע את עיקר הגידול בהכנסות בהקטנת הגרעון השנתי ולא בהשקעה במנופי צמיחה במשק או בשיפור חייהם של האזרחים החלשים ביותר בחברה?
נתון חיובי נוסף שמוצג בדו"ח הוא תמהיל הכנסות המדינה ממיסים. דווקא בתחום זה ביצעו שתי הממשלות האחרונות צעדים משמעותיים בהגדלת שיעור המיסים הישירים (התורמים להגדלת השיוויון) והקטנת שיעור המיסים העקיפים (הפוגעים בהגדלת השיוויון). נתון זה הושפע גם משינוי שיעורי המס (המע"מ למשל ירד מ-18% ל-17%) אך גם מהגדלה משמעותית של מנגנון האכיפה ברשות המיסים בתקופת שר האוצר לפיד.
באוצר מתבשמים בדוחות הכספיים
כאמור, שר האוצר כחלון ביטא את קורת רוחו מהדוחות. "הנתונים הכלכליים, אמר, "מראים שיש לנו כלכלה חזקה עם נתוני אבטלה מהטובים שהיו לנו. נמשיך להוביל להוביל מדיניות של כלכלה חופשית עם חמלה ורגישות חברתית."
רוני חזקיהו, החשב הכללי היה שבע רצון אף הוא, והתבטא בנושא החשיבות שהוא מייחס לפרסום הדוחות: "הגברת השקיפות בפעילות הממשלה באמצעות הנגשת מידע, כספי ואחר, ופרסומו לאזרח באופן המאפשר עיון מעמיק והשוואה, חיונית לקיומה של בקרה ציבורית אפקטיבית על פעילות הממשלה. תפיסה זו עומדת בבסיס עריכתם של הדוחות הכספיים השנתיים על ידי אגף החשב הכללי".
החשבונאי הראשי באגף החשב הכללי, ועורך הדוחות החשבונאיים, עוזי שר: "בשנת 2016 הסתיים תהליך מעבר ממשרדי הממשלה לדיווח על בסיס מצטבר. השנה אוחדו לראשונה עוד 21 גופים סטטוטוריים כך שהדוח הכספי כולל דוחות כספיים של מעל 190 משרדי הממשלה, חברות ממשלתיות ותאגידים סטטוטוריים".
