ההגדרה "מאבק הנכים" למעשה מתייחסת למאבק של אזרחים שבמקרה הם גם נכים. זה גם לא משנה אם את אזרחית עם עבר תעסוקתי או שהפגיעה שגרמה לנכות קרתה לפני הלידה או בכל רגע אחרי, את עדיין אדם ואזרח במדינה הזאת.

לכל אדם יש צרכים ורצונות. כולנו רוצים להיות מקובלים ונאהבים כמו שאנחנו. כולנו רוצים להשתייך לחברה בה אנו חיים. הנכה, מפאת היותו נכה, זקוק לכך אפילו יותר. מבטיחה לכם שאיש לא בוחר להיות נכה, ובטח שלא עבור קצבאות. הקצבה לא מכסה על הכאבים הפיזיים והנפשיים שכרוכים בנכות. שום קיצבה לא תפצה על אבדן העצמאות. אין סכום ששווה את אבדן החופש.

המאבק של הנכים הוא לא על הכסף. מאבק הנכים הוא על הזכות להיות. להיות חלק מהחברה, להיות נראה ונוכח במרחב הציבורי למרות המגבלות, הזכות להיות אדם שלם בעיניי החברה, הקרובה והרחוקה.

קצבת המחיה החודשית שהממשלה קוצבת לנכה היום היא פחות מחצי מהמינימום שמותר לשלם לאדם עובד. גישה זו של הממשלה, לא רק מודיעה לנכים ולשאר האזרחים שהנכים לא שווים לשאר האזרחים, היא פשוט מראה להם שהם לא שווים.

אחד המשברים הגדולים בחייו של אדם שהפך לנכה, מגיע ברגע שהוא מבין שהוא כבר לא יכול לעבוד. כשהוא מבין שמהרגע הזה הוא תלוי לחלוטין באחר, בסביבה ובמדינה.

כשאדם הופך לנכה הוא עובר ליקום מקביל. הוא הופך לבלתי נראה, כאילו שרק ממבט אפשר להידבק בנכות. רק המחשבה על נכים מפחידה את רוב האנשים ויהיה להם הרבה יותר נעים שהם לא יסתובבו במרחב הציבורי, שלא יפריעו ושלא ייראו. התכנית של משרד החינוך – "האחר הוא אני" העבירה מסר חדש לנכים. ההתחייבות של הממשלה לאמנה בין לאומית המחייבת לא להפלות בעלי מוגבלויות נתנה תחושה חדשה לנכים. תחושה שנכות זו לא בושה. הם לא בחרו להיות ככה אבל זאת המציאות. העידן החדש לימד אותם לקבל את עצמם בדיוק כמו שהם ולא להתנצל על מי שהם.

הנכים נלחמים כל חייהם בנכות שנכפתה עליהם, באבדן העצמאות והיום גם על הזכות לחיות ככל אזרח במדינה הזאת. הנכים ככל האזרחים, בנוסף לנכותם, כורעים תחת יוקר המחיה, מודאגים מהמצב הביטחוני. גם הנכים הם הורים לילדים. הילדים רואים את הוריהם במאבקם בנכות. רואים אותם נשברים והופכים לרוחות רפאים. רואים איך אחרים רואים אותם בלי להביט בהם. רואים איך המדרכה נגמרת באמצע הדרך והם תקועים בשום מקום. בנוסף לכל אלה המצב הכלכלי הקשה של הנכים, מוסיף לאותם ילדים חיים בחוסר תמידי. בגילם הצעיר הם כבר מודעים לאטימות החברה כלפי השונה.

במדינה, שלא חסרות בה דרכים שמובילות לנכות, כל אדם חמישי הופך לנכה מסיבה כלשהי. לא לעולם חוסן והמציאות היא שביטוח פרטי לא תמיד רוצה להגן על המבוטחים שלו. הוא גם לא מבטח כל אחד – אם נולדת עם נכות או חלית בגיל צעיר – אין חברת ביטוח שתסכים לבטח אותך. רשת הביטחון היחידה שמחויבת להגן עליך כאזרח המדינה ולאפשר לך לחיות כאזרח המדינה הוא הביטוח הלאומי.

המצב כרגע הוא שאם אחד המתווים שמוצעים כרגע, ולא משנה איזה מהם, שמחון-נתניהו, זליכה, ביטן או אללוף, כל מתווה שלא משווה את הקצבאות לשכר המינימום ויעבור כחוק בכנסת יצור מצב בו הנכים ימשיכו להתבוסס בעוני, לקבץ נדבות ולחוש מודרים מהחברה ומושפלים. המריחות, הספינים, השקרים וההסתה נגד ציבור הנכים – כמו בהצהרה "שאם יעלו את קצבאות הנכים יהיו יותר נכים" שהצהיר מנכ"ל משרד ראש הממשלה גרונר. הצהרות ש'הנכים יכולים לעבוד' אבל כשהם עובדים, למרות נכותם, משלמים להם שכר נמוך, אם הם בכלל מתקבלים לעבודה, וכשהם מרוויחים קצת כסף, מקצצים להם את הקצבה ואת הכנפיים.

בסופו של דבר אנחנו רואים את המראות הכי קשים שיש. אנשים כבר לא מתעלמים מהנכים אלא יורקים עליהם ומבזים אותם. רואים אלימות ממוסדות, המשטרה מסתערת על הנכים ומשמר הגבול שומר עליהם כמו על טרוריסטים מסוכנים.

אני יודעת שכל אזרח עלול להיות במקומם, במקומי, השאלה אם אתם יודעים את זה?