'והמורה אומרת: 
"עוד מעט כבר סתיו". 
בשיעור מולדת 
היא מראה חצב. 
היורה יבוא עכשיו 
שפע טיפותיו 
כווילון שקוף על פני העמק 
הפורש שדותיו. '
שיעור מולדת / עלי מוהר

בתרבות הישראלית נחשב החצב כ'מבשר הסתיו' ואכן עובדת היותו פורח יחידי בתקופה הזו הופכת את החצב לבולט במיוחד, אך נראה כי החצבים לא השתתפו בשיעור המולדת הנ"ל. החצבים פורחים מדי שנה בחודשים אוגוסט עד אוקטובר, ויש שנים, כמו השנה בהן עמודי התפרחת הראשונים נראו כבר בחודש יולי.

חצבים פורחים באשקלון 2016 (צילום: אדי ישראל/ פלאש 90)

האם הסתיו הגיע מקודם יותר השנה? כנראה שלא. האם ההתחממות הגלובלית שיבשה את מנגנוני הפריחה של החצבים? גם כאן נראה כי התחושה היא לא. בניגוד למקובל לחשוב פריחת החצב איננה קשורה למזג האוויר והטמפרטורה אלא, על פי הערכות, מתוזמנת באמצעות התקצרות שעות היום.

"ראינו את החצב בראשית הפרחתו"

החצב המצוי סיקרן לאורך השנים לא מעט חוקרות וחוקרים שניסו להבין מדוע וכיצד הוא פורח דווקא בשלהי הקיץ. חלוצים בולטים במחקר ומעקב אחר החצב הינם חנה ואפרים הראובני, אנשי העלייה השנייה, זוג בוטנאים וחוקרי מקורות ישראל וידיעת הארץ שתרו בשנות השלושים אחר מוקדי פריחה של החצב המצוי בכלל המרחב הים התיכוני, כולל מסעות לסוריה ולבנון בנוסף לישראל. בספרם 'החצב והיבלית' מתארים הזוג הראובני את פריחת החצב באוגוסט 1937: "ופעם יצאנו ביום הפרחת החצב בסביבות ירושלים לסיור מיוחד דרך כל הארץ לארכה ולרחבה, לקבוע שהפרחתו היא כמעט כללית בעת ובעונה אחת בנקודות שונות בארץ… בדרך מחוף תל אביב לירושלים ביום ד' אלול תרצ"ז 11.8.37 ראינו את החצב בראשית הפרחתו בבית הקברות הערבי."

צרעה מזרחית ("דבור") אוספת צוף ומאביקה פרח של חצב מצוי, שמורת שער פולג (צילום: גדעון פיזנטי/ ויקימדיה)

עדות נוספת לקביעות בפריחת החצבים ניתן למצוא בכתבה שהתפרסמה ב"דבר" ב-11 באוגוסט באותה שנה: "…ודווקא עתה, בחום וביובש פרח הוא בצל החצב בימים אלה, עליו נשרו בראשית הקיץ ולא נשאר מהם שריד. ופתאום צצים ועולים מתוך הבצלים חוטרים גבוהים וחיוורים והחוטרים מתכסים פרחים לבנים המושכים את הלב ומושכים את העין…"

החצבים לאחר סיום הפריחה. עמוד התפרחת נושא את הפירות הבשלים של החצב. גבעת עדה, סוף יולי (צילום: יונתן פרנקל)

בנושא הזה מרחיב יונתן פרנקל, איש טבע ומדריך טיולים, "הרבה אנשים פונים אליי ותוהים האם החצב הקדים את פריחתו השנה, אני בעצמי ראיתי כבר חצבים בגבעת עדה בסוף יולי שכבר היו עם פירות וסיימו בעצם את מחזור הפריחה, אך בעצם אין כל חדש תחת השמש". פרנקל, החוקר ומתעד את פריחת החצבים מזה שנים רבות, מוסיף כי "החצב מתזמן את פריחתו בעיקר לפי התקצרות שעות האור ביממה ולכן כבר מ-21 ביוני (היום הארוך בשנה. מ.ה) מתחילים התהליכים ההורמונליים אצל החצב, הגורמים לפריחתו. כלל המחקרים לאורך השנים גילו כי עיקר הפריחה של החצבים מתחילה החל מט"ו באב. הקשר בין החצב לבין הסתיו נוצר בעיקר דרך השירה העברית לדורותיה, שירים שונים כגון 'שיר תשרי', 'בראש השנה' ועוד השתמשו בחצב כמוטיב להתחלה חדשה שמתחברת גם לראש השנה וה-1 בספטמבר שקורים בזמן הזה. כנראה שהחצב שהוא הצמח היחידי שפורח באותו תקופה התחבר לאותם משוררים ופזמונאים לרוח התקופה ולמלנכוליה של הסתיו שאנחנו אוהבים לשמוע עליה".

הגאופיט המתחכם

החצב המצוי הוא גאופיט, כלומר צמח בעל פקעת אגירה תת קרקעית. בשלב מסוים בשנה, כל חלקי הצמח שמעל פני האדמה מתנוונים, ונשארת רק אותה הפקעת, ממנה יצמח שוב בעונה המתאימה. בתחרות העזה בין הצמחים על מאביקים, סיגל החצב אסטרטגיית הישרדות ייחודית. הבצל (פקעת) של החצב אוגר בתוכו חומרי מזון ומים בזמן החורף והאביב, ולקראת סוף הקיץ, כאשר התחרות דלה וכמעט ואין צמחים שפורחים, מוציא החצב עמודי תפרחת שגובהם נע בין 70-180 ס"מ ומסוגלים לשאת בין 100 ל-300 פרחים. הפרחים נפתחים עם ערב, צבעם הלבן מושך מאביקיי לילה כגון עש גדולים. ביום, הפרחים מחזירים קרינה אולטרה סגולה המושכת בעיקר דבוראים וזבובים. אורך חייו הממוצע של כל פרח הוא כיממה אחת.

חצב פורח. אוגוסט 2008 (צילום: יוסי זמיר/ פלאש 90)

החצב המצוי מצליח במטלה הקשה, ופורח בחודשי הקיץ החמים והשחונים באמצעות הבצל הגדול במיוחד שלו, המסוגל להגיע לקוטר של כ- 20 ס"מ. בנוסף לפקעת הגדולה במיוחד, החצב משתמש גם בשורשיו העמוקים המסוגלים להגיע לעומק של 3-4 מטר ואפילו לחצוב דרך סדקים בסלעים ולהרחיבם בדרך להאדמה רכה. מיכולתו לחצוב דרך הסלעים, מגיע גם שמו של החצב.

עמידותו הרבה של החצב הייתה ידועה כבר בתקופה המקראית. במסכת בבא בתרא דף נו' עמוד א', מסופר כי יהושע בן נון תחם את גבולות נחלות השבטים לפי החצב כיון ששורשיו יורדים מטה ואינו יונק לא מכאן ולא מכאן. בנוסף שימש החצב כתיחום בין חלקות חקלאיות שונות כמתואר בתלמוד ירושלמי, מסכת פאה פרק ב': "רבי יוסי בן חנינא אמר: חצובות (כלומר חצבים) מפסיקין לפיאה (כלומר מהווים קו תיחום מובהק בין שתי חלקות נפרדות)".

בתרבות הישראלית המודרנית התקבע כאמור מעמדו של החצב כ'מבשר הסתיו', ויש לשער שלפזמונאית נעמי שמר זכרה לברכה, חלק רב בכך – 'כמו חצב', 'שיר סתיו' ו'בראש השנה', תרמו לכך. החצב מוזכר גם ב'שיר תשרי' שכתבה רחל שפירא ו'שיעור מולדת' מאת עלי מוהר אותו ציטטנו בפתח הכתבה.

אז בפעם הבאה שתראו חצב, זכרו שלא בהכרח הסתיו כבר כאן, אבל בהחלט אפשר ואף מומלץ להתפעל מהצמח הייחודי, שפורח באזורנו כבר מתקופת התנ"ך.