1. רעיון שמבשיל לאטו

“אנחנו עושים אמנות כי לחיות זה להיות בן ערובה של חוטפים שלא מדברים ואי אפשר אפילו לנחש מהן הדרישות שלהם," זרק מורל את אחת מאמרות השפר המוזרות שלו ונעץ אצבע עקומה במסמכי בית המשפט שהבאתי לבית הספר. זה קרה בשנת הלימודים האחרונה שלי, בשעות אחר הצהריים של אמצע החורף, בכיתה הטרומית, אחרי שכל חבריי לכיתה יצאו. ציורו של בלייק קארני, ובו כושי סמבו ענוד צלב קרס, התנוסס על הקיר הצהבהב ולכד את עינו של מורל, שקפא מולו ואמר את המילים הבאות, אם אינני טועה: “כישרון מבוזבז לוחץ על הנפש כלפי מטה". הסָפֵק שלי נובע מהפסקול התעבורתי הצורם — בית הספר שכן ליד תחנת רכבת בצומת של כביש מהיר עמוס מתחת לנתיב אווירי — שדרש ממני ריכוז מרבי רק כדי לשמוע את מורל. ורציתי לשמוע אותו. אמנם בגרפיטי של השירותים הוצג בדרך כלל המורה לאמנות של תיכון זֶטלנד כחור תחת מדבֵּר, אבל אני דווקא חיבבתי אותו: חוץ מהנימים המפוצצים באפו והקמטים שגוהצו אל תוך בגדיו בזוויות אקראיות, הוא היה גבר שמור במצב טוב יחסית, ורגוע למדי, שנסער רק מהיעדרויות לא מוצדקות, מהאכלת יונים, מפיהוקים בוטים, מהדַּלקות בסינוסים שלו עצמו ומהנפש היצירתית. מורל פסע בכיתה הלוך ושוב, כאילו רצה לערוך לי סיור מודרך בה. הוא אמר, “אנחנו יוצרים מאותה סיבה שאנחנו עושים כל דבר אחר: הפחד מהאלטרנטיבה." הוא חג על קצות אצבעותיו מעל השטיח הבלוי וגרף משולחנו את ספרו שלו — אָמָּן בפנים, אמן בחוץ (שאותו הגניב לתכנית הלימודים למורת רוחו של מר הֵנֵלי, המנהל הכחוש והענייני של בית ספרנו) — והעתיק ללוח, בכתב יד מושלם אך זעיר, שנאלצתי לכווץ את העיניים כדי לפענח אותו, את הפִּסקה הארוכה הזאת: למרבה הבושה רופאים לא מספרים להורים טריים על סיבוך שלאחר הלידה, שנעשה נפוץ יותר ויותר, והוא ששיעור נמוך של התינוקות יהפכו עם הזמן לאנתרופולוגים בבתיהם שלהם, כאילו נולדו לחקור ולתעד את הפגמים האיומים של אמם ואביהם, שאין להם שמץ של מושג שהזמינו אל ביתם צופה ערל לב. ההורים האומללים רצו בסך הכול ליצור גרסאות מתוקות יותר של עצמם, והנה הם תקועים עם מודיע עוין, שלא יהסס לדווח עליהם לרשות הנמוכה ביותר: הציבור הרחב. במילים אחרות, וכדברי המשורר צ'סלב מילוש: כשלמשפחה נולד סופר, המשפחה הזאת אבודה! (סימן הקריאה שלי).

כדי לתת לי זמן לעכל את המובאה הוא בעט בתרסיס אף ריק והדליק מאוורר נטול מתגים שפיזר את ריחו המעופש של מורל ברחבי החדר. ישבתי אדיש בכיסא הפלסטיק הכתום וניסיתי להיזכר איך אני מתנהג כשאני מרותק באמת. אור בין ערביים ענברי נפל על טור השולחנות המסודר. בחוץ התרוקן אט־אט מגרש החניה. רוח הסתננה פנימה מבעד לסדק ברצפה. מורל הציץ מהחלון וצרח, “הנדרסון, תפסיק להאכיל את היונים!" ואז חזר בזריזות ללוח וכתב: תמיד חשוב לנקוט עמדה. ואת העמדה שכנגד, והסתובב לבחון אם אני מוקסם. “אתה בסדר?" שאל. השפלתי מבט אל שטיח מהסוג שלא מומלץ לגעת בו בעור חשוף. הוא התקרב אליי, ולרגע חשבתי שהוא יאחז בידי או יטפח על כתפי. “אני יודע מה זה לאבד מישהו," אמר. לסתותיי התהדקו. כמעט פרצתי בבכי, ומשכתי באף בטרם עת. לא הצלחתי בשום אופן, כנראה, להסתיר את הזפק השעיר שכמעט התפקע מרוב צער ויגון.

שנה לפני כן חצתה מוֹלי, אחותי הגדולה, את הכביש ונהרגה מפגיעת מכונית של שוטר זוטר בזמן מרדף מהיר על טיילת שורטלֵנד באיסט אנד של ניוקאסל. השופט שאל אם נרצה להגיש תצהיר נפגע עברה, אבל אמי התקשתה לבטא את עצמה באופן שלא יעתיק את יגונה של אם אחרת. מכיוון שכולנו רצינו שפרח השיטור ג'ון גרין יסבול כמונו — או לפחות יקבל את העונש החמור ביותר — הסכמתי לנסות לכתוב את התצהיר בעצמי. בלילה אחד ארוך ומבחיל כתבתי איך היה מותה של מולי אנטי־נס, ושהפכנו לגרזנים ועץ שחוטבים את עצמם לדעת, ושמאז הפגע וברח אנו חשים דהויים ומוכים, מסורסים, מנופצים ומכווצים בלב ובנשמה, ושאנחנו פוחדים מכבישים, ממכוניות, מטלפונים, מגשם ומציפורים וחווים התקפי חרדה כבדי משקל לשמע סירנות ולנוכח פנסים כחולים מהבהבים ופנסים אחוריים מתעמעמים ולא מסוגלים לראות צמות, פלטות לשיניים, אוזניים נמוכות, כל דבר שמזכיר לנו את מולי: גופיות קולר, פרמננט מיושן, נשים, וכל אותם גברים שהיא כבר לא תתחתן אתם — כלומר כל גבר שהוא… אני מבין עכשיו ששמונת החודשים בכלא ברמת אבטחה קלה שנגזרו על פרח השיטור ג'ון גרין — ההצלחה הראשונה שטעמתי מימיי — העלו אותי על מסלול האמן (או, כפי שמורל כותב בדרך כלל, אמן, באל"ף ממש קטנה — בגודל 8). בניסיון שקוף להאריך מעט את שהותי באור הזרקורים הראיתי למורל את התצהיר שלי והודעתי לו שאני חושב להפוך אותו לסיפור קצר, שאשלח לתחרות הסופר הצעיר של השנה מטעם העיתון סידני מורנינג הרלד — וזה מה שהוליד את כיתת האמן המאולתרת והלא קרואה בכיתת בית הספר (התצהיר, דרך אגב, זיכה אותי גם בתמיכתם המסויגת של הוריי. לפני הרשעת השוטר הם לא ממש התלהבו, בלשון המעטה, מניסיונות היצירה המוקדמים שלי: סיפורים קצרים על בגידותיו של אבי עם בני מינו, אחר כך על ההפרעה בדימוי הגוף שמולי סבלה ממנה, ולבסוף מחזה בן מערכה אחת שהציג אותם כאנסים ושהכרחתי אותם לגלם בו את עצמם).

מורל המשיך. הוא כתב: סיריל קונולי טעה — האויב היחיד של האמנות הוא מחשבות כפייתיות על מין. וגם: הצעד הראשון הוא להודות שכל חלום על כתיבת רומן מתחיל כשאתה רואה את עצמך מקליד את המילה “סוף". וגם: מה שטוב בלהיות טירון זה שאתה יודע בדיוק מהו ערך עבודתך (אף לא פרוטה). לפתע הוא נטה הצדה וגיפף את התריסים שהיו תלויים על חוט השערה כדי ליירט את אלדו, שהציץ מבעד לחלון המוכתם ואונן בפנטומימה. מורל נופף לו לשלום כמו מבמה נעה במצעד והשאיר את החלון פתוח מעט כדי שקולו יישמע גם בחוץ. אלדו השעין את זרועותיו על אדן החלון ועטה ארשת של שאט נפש, שאני התעלמתי ממנה בשקדנות. למען האמת, נהניתי להיות במוקד תשומת הלב של מורל בסמסטר האחרון שהוא מלמד לפני פרישתו מהוראה כדי לממש את איומו ולפצוח בקריירה של צייר, גם אם נאלצתי לספוג בולמוס של עצות, שנלקח מילה במילה מהטקסט היומרני והארכני בן מאתיים ואחד עשר העמודים המכילים פסקה אחת ויחידה, שלדעת אלדו היה בלתי קריא ומשעמם עד כדי היפנוזה אבל אני, לעומת זאת, הערכתי — ולא רק כי המילה “לאונן" הופיעה בו עשרים ושבע פעמים — ושכעת מורל העתיק מתוכו אל הלוח וכתב אל תיבהל אם נגמר לך הסוס ומת, ושסופר, אם זה מה שאני עתיד להיות, זקוק לרגישות לפרטים של צלף + דחף בלתי מתפשר לחשוף בפני המציאות את פרצופה האמתי + חוש שמיעה של צייד + אישיות מהסוג הרתוק למיטה + הרגלי קריאה של חולה שחפת + חיי נפש שהם כמו מכונת חמצן + ראש פתוח בענייני חגורת גב + חיבור מהבטן למילה הכתובה + רצון אמתי להפיק תועלת אישית מהטרגדיות של תקופתך + יכולת לחיות ללא תיקוף חיצוני + סקרנות בלתי נלאית שמקנה צידוק מוסרי לצותת כמעט לכל אדם על פני כדור הארץ או לעקוב אחריו. מתחת לכל משפט הוא מתח קו תקיף עד שהכיתה נראתה כמו חדר מצב במפקדה של מטורף.

כל אותה השעה ישבתי בלי לזוז ועם חיוך מיטמטם והולך. מהחלון אמר אלדו בקול, “אלוהים אדירים," והסתלק. מורל פצח עתה בכתיבת אפוריזמים שלא הבנתי. אפשר להיפצע מתשׁואות, אבל קהל נלהב על הרגליים עלול להיות קטלני. וגם: הכול בידי שמים, כולל השמים עצמם, ונוסף על כך אזהרות מפורשות שעצבבו אותי מכף רגל ועד ראש: תמצא לך משלח יד ליום סגריר, ויבוא יום סגריר. כך או כך אל תרכוש מיומנות לא נדרשת, אל תצבור ידע מקצועי מיוחד ואל תתמחה בשום עיסוק — ברגע ש"הוכשרת" למשהו, לא תיחלץ ממנו עוד. סודות מלנכוליים ניבטו מעיניו הדביקות כשאמר, “הכי חשוב, ליאם, שתמצא את הנושא הטבעי שלך." “מה זה?" שאלתי. הוא גיחך, הדביק על זרועו מדבקת ניקוטין ואמר, “רק אלוהים יודע. בינתיים." זה היה הדבר האחרון שאמר לי באותו יום. אני זוכר שהוא דרך על משקפי השמש המקוטבים שלו, שנפלו מכיס חולצתו כשהתכופף, ואז עשה משהו שנראה כמו מתיחות שוקיים אגב בחינת הדלי הגדול הגדוש מי גשמים שדלפו מבעד לעובש השחור בתקרת השעם, שקוממה עליה את ועד ההורים. מה שבעיקר מפליא אותי הוא שלא הרגשתי שום אי־נוחות להיות לבד עם מורל באותם רגעים ארוכים — החשדנות העמוקה שלי כלפי דמויות סמכותיות נגוזה ונעלמה, עד שאפילו פעם אחת לא דימיתי לשמוע צליל של רוכסן נפתח מאחורי גבי.

*

סטיב טולץ נולד בסידני שבאוסטרליה בשנת 1972, למד באוניברסיטת ניקאסל שם ונדד בין מונטריאול, ונקובר, ניו יורק, ברצלונה ופריז. במהלך השנים הוא עבד במגוון מרשים של עבודות כולל כצלם טלוויזיה, איש ביטחון, איש שיווק, מורה לאנגלית, תסריטאי, וחוקר פרטי. ספרו הראשון שבריר, ראה אור בספריה לעם, 2013, זכה לתשבחות רבות ועם הזמן הפך לספר קאלט.

תרגמו מאנגלית: איֶלת אטינגר ואֹהד זהבי