12 שנים מלאו החודש לפינוי היישובים היהודיים מרצועת עזה ומצפון השומרון, במסגרת תכנית ההתנתקות. התכנית, החלטת הממשלה בראשותו של אריאל שרון שאושרה ברוב של 59 חברי כנסת מול 40 מתנגדים, העמידה את הציבור הציוני- דתי למבחן פנימי, חסר תקדים. השאלה אם לקבל את ההחלטה של הממשלה והכנסת או לדבוק בתפיסה האמוּנית של הקשר לארץ ולאדמה, חייבה ציבור זה להכריע על מידת מחויבותו לדמוקרטיה הישראלית.
מטבע הדברים, הראשונים לעמוד במבחן היו הרבנים. מתוקף תפקידם כמנהיגי קהילות, ואנשי הרוח והלכות, נדרשו לתת תשובות, פעם אחר פעם, לפני ובזמן ההתנתקות, על הדרך בה יש להגיב להחלטה על הפינוי.
"קודם כל, רב זה התפקיד הכי משמעותי שיש בחיים. כי, בסופו של דבר, כשלא נפתרות הבעיות, הולכים לרב", אמר לדבר ראשון הרב יגאל קמינצקי, מי שהיה הרב של גוש קטיף ומהדמויות המרכזיות במהלך ההתנתקות.
על הצמתים בהם עמד באותה תקופה, סיפר כי "עסקנו בשאלות של חיים או מוות של ציבור. ואתה צריך להכריע, כל פעם מחדש, מה נכון. לנו היה את הכוח, עם עולם הערכים היהודי שלנו, זה נתן לך כלים. זה לא שאתה יותר חכם, אבל התורה נותנת לנו יכולת להתמודד עם השאלות".
"אם תהיה פה מלחמת אחים, אז כל המפעל הלך"
הפינוי עצמו התבצע, בדיעבד, בשקט יחסי. אך קדמו לו קריאות רבות, מקרב הציונות הדתית, לפעול לסיכולו. בימים שקדמו לפינוי, היה חשש כבד שכוחות הצבא והמשטרה שהופקדו על ביצוע ההחלטה, ייתקלו בהתנגדות אלימה מצד תושבי גוש קטיף.
מספר ימים לפני שהגיעו הכוחות לפנות את היישוב נווה דקלים, אמר איש מטה המאבק של גוש קטיף, רפי סרי, כי "600 קצינים יבקשו לעבור בית-בית. הם יביעו נכונות לסייע, הם ייראו נינוחים, בסבר פנים נחמדות. הם רוצים לראות את כולנו בחוץ. מבחינתנו – אנו לא משתפים פעולה עם הדבר הזה".
"נראה להם שציבור שחטף 6,000 פצצות מרגמה יפגין נחישות, ציבור גוש קטיף לא עומד לעשות לכם את החיים קלים, הם (הצבא והמשטרה, מ.ר.) בלחץ" הוסיף, "הדברים לא הולכים לפי התוכניות שלהם. מיום שני עד שלישי בערב ינסו החיילים והשוטרים להפעיל לוחמה פסיכולוגית לא פשוטה. לא ייתכן שהם ייכנסו ביום שני בבוקר ונקבל אותם חופשי. המקום הזה (נווה דקלים, מ.ר.) הוכרז כמעוז המרכזי. נתחלק לקבוצות בכל הכניסות לנווה דקלים, ובשמונה בבוקר נסגור את השערים, נשב על הרצפה ונפתח בתפילה, בקריאת פרקי תהילים ובשירה. כך נמנע את כניסת הכוחות. אנו נשמור על הבית – וזה נכון גם בשאר היישובים".
גם ממרחק 12 שנים, קמינצקי זוכר היטב את המתיחות הקשה שקדמה להתנתקות. "בקלות זה היה יכול להפוך למלחמת אחים" אמר, "בתקשורת דיברו על 'אלטלנה 2', רופא אחד בסורוקה סיפר לי שהכינו את כל בית החולים, היו סימולציות במטכ"ל של 500 הרוגים". לדבריו, תרחישי האימה האלה היו למשא כבד על כתפיו כמי שמנהיג קהילה, "איך לשמור גם על שפיות הדעת וגם על עם ישראל?", נזכר.
עם זאת, הוסיף כי "מבחינתנו זה היה ברור שהמדינה היא שלנו לא פחות משל אריאל שרון, ואנחנו לא מתכוונים לשפוך את המים עם התינוק. תהיה גם מדינת ישראל אחרי גוש קטיף. עם כל הכאב והצער, גוש קטיף זה רק חלק מהסיפור, ואם תהיה פה מלחמת אחים, אז כל המפעל הלך".
מה היו הדילמות הקונקרטיות שהתמודדת איתן באותה תקופה?
"על צורת המאבק התווכחנו. לעמוד מול המנהלת או לא? איך להיאבק? למנוע בכוח, או לא? הכל היה תסבוכת. כל יום לקבל החלטות מהרגע להרגע. כל הזמן להתמודד עם 'מה עושים עכשיו?'.
"בזמן אחד הפיגועים, היינו במסע שכנועים בוועידת הליכוד. פתאום מקבלים את הבשורה הזאת, זה אסון נורא. אמרנו שנשארים בוועידה כדי להיאבק.
"ישבו אצלי בני נוער ששאלו אותי אם לחסום כבישים או לא. אחד אמר ש'אם עם ישראל הולך לעשות כזה עוול, איך אפשר לשבת בשקט?' השני ענה לו 'אתה רוצה להתקרב לעם ישראל, נכון? חסימה אחת של כביש ומאתיים אלף, איש נגדך'. אז לעשות או לא? הדילמות היו לאורך כל הדרך".
כדי להתמודד עם החלטת הממשלה על פינוי גוש קטיף, החליטו אנשי ההנהגה הרבנית ואנשי ההנהגה האזרחית לשלב ידיים, והקימו ועד פעולה שיוכל לקבל החלטות משותפות וליישם אותן באופן אחיד.
"מטה המאבק היה מורכב מרבנים ומאנשי מעשה. הצלחנו ליצור חיבור מדהים, שהיה ברור מה התחום של כל אחד" הסביר קמינצקי, "נגיד הנושא של השרשרת הישראלית, מגוש קטיף לירושלים – זה אנחנו ארגנו. אנחנו לא הסכמנו לנהל משא ומתן מול המנהלת והממשלה. אמרתי שאנחנו לא נאבקים על כסף, אנחנו נאבקים על אידאלים, על אמת. זה לא שקמנו בבוקר ופתאום הפרכנו ססמאות".
למרות המאבק העיקש, הסביר קמינצקי כי "בסוף הבנו שעם ישראל לא רוצה את גוש קטיף, ולכן גוש קטיף חרב" הסביר הרב, "זה הסיפור. הגולן נשאר בגלל אותו סיפור. בגוש קטיף היינו מחוץ לקונצנזוס".
תכנית ההתנתקות – על המאבק שקדם לה ועל הפינוי שהתבצע בסופו של דבר – הייתה, כאמור, גם רגע מבחן פנימי לציונות הדתית. וההנהגה הרבנית הייתה גם היא חלק מהוויכוח הקשה בתוך הבית.
"היו הרבה אנשים שאמרו לנו (הרבנים, מ.ר) 'הכל בגללכם, אתם הרבנים נתתם לזה לקרות', והיו הרבה אנשים שפתאום הפסיקו לדבר איתנו" סיפר, "עד היום, שתיים עשרה שנים אחרי, יש אנשים שכועסים עלי ולא מדברים איתי. אתם חייבים להבין את גודל המשבר בתוך הסיטואציה הזאת, אבל אני שאלתי את האנשים 'מי גירש אותנו מגוש קטיף? אריק שרון או ריבונו של עולם?' יש לדברים מטרה. זה ניסיון, וכל ניסיון מלמד אותנו".
