הרכב מורחב של חמישה שופטים של בית המשפט העליון, קיבל היום באופן חלקי ערעור בעניין הרחקה למדינה שלישית של מסתננים השוהים במרכז שהייה ולא הגישו בקשת מקלט או שבקשת המקלט שהגישו נדחתה.

ההחלטה התקבלה בעתירתם של ארגוני הסיוע לפליטים כנגד יישום הסכמים עליהם חתמה ישראל עם רואנדה ואוגנדה, שהסכימו לקלוט מסתננים שיסכימו לעזוב את הארץ ונגד הנוהל שקבע כי מי שלא ישתף פעולה עם רשויות ההגירה יועבר למשמורת במתקן סהרונים ללא הגבלת זמן.

מסתננים בדרום תל אביב (צילום ארכיון: רוני שוצר \ פלאש 90)

השופטים החליטו, פה אחד, כי אין מניעה עקרונית להרחיק מסתננים למדינה השלישית. בית-המשפט קבע כי לא הוכח כי המדינה השלישית אינה בטוחה, כי התקיימו כל התנאים הפרוצדורליים הנדרשים לצורך הרחקה וכי המנגנונים שהנהיגה המדינה לביקורת ולפיקוח על הליך ההרחקה ועל היחס שלו זוכים המורחקים במדינה השלישית מספקים בעת הנוכחית.

לצד זאת קבע בית המשפט, גם כאן פה אחד, כי לא ניתן לראות באי-הסכמתם של מסתננים להרחקה למדינה השלישית משום העדר שיתוף-פעולה עם הרחקה שבעטיו ניתן להחזיקם במשמורת מעבר ל-60 ימים.

"בעת הנוכחית לא נמצא טעם לקבוע כי ישנה מניעה שמקורהּ בדין הישראלי או בדין הבינלאומי להרחיק ממדינת ישראל למדינה השלישית מסתננים השוהים במרכז השהייה ואשר לא הגישו בקשת מקלט או שבקשתם למקלט נדחתה", כתבה נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור.

פסק הדין העיקרי נכתב על-ידי השופטת נאור, בהסכמתם של המשנה לנשיאה (בדימ'), אליקים רובינשטיין, ושל השופטים אסתר חיות, חנן מלצר ויורם דנציגר.

נאור ציינה כי סמכותו של שר הפנים להרחיק זרים מישראל חלה לא רק על הרחקתם למדינות מוצאם אלא גם על הרחקתם למדינות שלישיות. לפי נאור הסכמתם של זרים להרחקה אינה נדרשת כדי שהרחקה תהיה כדין וניתן להרחיקם גם בניגוד לרצונם.

עם זאת, פסק בית המשפט כי לא יורחקו מורחקים למדינה השלישית בהעדר הסכמתם, וכי לא תבוצע הרחקה בכפייה. "מוחזק במשמורת שעומד על דעתו ואומר עד העלייה למטוס שאין הוא מוכן להיות מורחק לא יגורש בכפייה", כתבה נאור.

נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור (צילום ארכיון: תומר נויברג / פלאש 90).

השופט רובינשטיין ציין כי "נוכח רגישותה של הסיטואציה", על מדינת ישראל לעקוב אחר המתרחש באותה "מדינה שלישית", היציאה אליה והקליטה בה, והיחס כלפי מבקשי המקלט שהורחקו מישראל לשם. עם זאת, הוסיף כי "עלינו לנהוג בנושא כולו איזונים עדינים בין אינטרסים ציבוריים שונים, לרבות הקשיים כלפי אוכלוסיות ישראליות מוחלשות כשלעצמן (למשל בדרום תל-אביב)".

עוד טען כי ראוי היה כי ההסכם עם המדינה השלישית יהא גלוי, במיוחד מקום ששמה של המדינה ידוע בפועל לכל הגורמים הרלוונטיים. שלישית, הדגיש רובינשטיין כי נוכח האתוס של מדינת ישראל כבית וארץ מקלט ליהודים נרדפים, ו"ביסודה המסורת המקראית של 'לא תסגיר עבד אל אדוניו' – עלינו לנהוג זהירות בהתייחסותנו להרחקת זרים ומסתננים, גם אם אין מנוס ממנה במקרים רבים; כך, הן ביחס האנושי בעודם כאן, הן בדאגה מתמדת ומוקפדת ככל הניתן לרווחתם במקום אליו יישלחו".

בעתירה הוצגו הבטחות המדינה, לפיהן עם הגעתם של מבקשי המקלט ל"מדינה השלישית" תהיה להם אפשרות לשהות בה ולקבל את כל הדרוש לחייהם שם. מטעם המדינה נטען, שההסכם מקוים בפועל בכל הנוגע למי שיצאו עד כה למדינות השלישיות במסגרת תכנית ה"עזיבה מרצון" של רשות האוכלוסין וההגירה.

לעומת זאת, העותרים הציגו את העדויות והמידע שנצבר עד כה אצלם, המעידים על הפער בין ההבטחות לבין המצב בפועל, ולפיהם לא מתאפשר למי שמגיעים לרואנדה להישאר בה והם נדרשים לעזוב אותה באופן לא חוקי.

הארגונים העותרים הדגישו גם שההסדר בין ישראל לבין מדינות היעד חסוי ומעולם לא פורסם, לא ברור מה ההגנות שהוא מבטיח, מה המעמד שיינתן מכוחו ומהו אופק השהות, ולא ידוע על שום מגנון פיקוח.

בנובמבר 2015 דחה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע את העתירה בקבעו שהתרשם שמי שעזבו למדינה שלישית עשו זאת מבחירה שלהם, ו"ניתן להניח" שהוצע למי שהגיעו למדינה השלישית להישאר בה. הארגונים העותרים הגישו ערעור לבית המשפט העליון, שקיים שני דיונים גלויים ושני דיונים חסויים מאז, המתינו הצדדים לפסק הדין.

חבר "הפורום המשפטי לישראל ציונית ודמוקרטית",  עו"ד עידן אבוהב, הגיב בשם הפורום להחלטה, ואמר כי היא "קושרת את ידי המדינה ופוגעת במרחב הפעולה של הממשלה בכל הקשור לגירוש מסתננים למדינה שלישית. ההחלטה אינה מכירה בזכות מדינת ישראל לפקח כראוי על ההגירה הבלתי חוקית אליה, מתעלמת מאמירתו של שמגר שזכויות אדם אינן רק למיעוטים אלא גם לכלל הציבור, ופוגעת בזכות הציבור בישראל להכריע באמצעות נבחריו בסוגיית המסתננים. זו פגיעה קשה בדמוקרטיה בישראל. הכנסת והממשלה צריכות לעשות חשבון נפש ולהכריע לגבי איזון כוחו של בית המשפט בהתאם לרפורמת פרידמן".