בצל מאבקם של הבדואים בהר הנגב להכרה באורח החיים המסורתי שלהם, התכנסו בסוף השבוע האחרון עשרות יהודים ובדואים, תושבי האזור, לשקם מערכות השקייה עתיקות ולבנות בוסתנים. ואדי אריכה, כפר לא מוכר הסמוך למצפה רמון ומכונה בפי תושבי האזור 'הכפר הנסתר', התגלה בכל הדרו.

​הפרויקט מומן על ידי קרן 'כולננא' והובילה אותו נופית גת, ממרכז מדע ים המלח והערבה, יחד עם חוג הנוער של בית ספר שדה הר הנגב וחניכי 'חברת הנוער' של רשת דרור בתי חינוך

"יש פתגם שאומר: עדיף שכן קרוב מאח רחוק", אמר ​פרחאן סדאן, ממובילי פרויקט שיקום הבוסתנים. "יש פה כבר שנים ארוכות של שיתוף פעולה בין התושבים באזור. בסופו של דבר, אנחנו חיים משני צידיו של אותו הר וחולקים את אותה אהבה לאיזור כולו, והעתיד שלנו פה קשור יחד. בחיבור של אלו, בגלל שאנחנו מוצאים מכנה משותף קרוב, נוצרים דברים גדולים. זה דבר מאוד חשוב במרקם החיים הרגיש פה בנגב."

בסוף השבוע האחרון נפגשו עשרות יהודים ובדואים, בני גילאים שונים, על מנת להפוך מטע זיתים למטע המושקה על ידי מי נגר. האירוע שנשא את השם 'מפגשים בבוסתן', היה שיאו של תהליך בן שנה שכלל לימוד על בוסתנים בהר הנגב, עבודה בכמה בוסתנים, הרבה שיחות, אוכל, וקרבה בין תושבי ואדי אריכה ובין בין תושבים משדה בוקר למצפה רמון. במהלך שלושה ימים עבדו יחד תושבי מצפה רמון היהודים, תושבי ואדי אריכא והכפרים השכנים, חניכי 'חברת הנוער' במצפה רמון וחוג הנוער של בית ספר שדה הר הנגב. בעזרת מקושים, מעדרים וכפות,ושיקמו תעלות היורדות מהשלוחות לואדי. תושבי הר הנגב, היהודים והבדואים שיחזרו את השיטות של אבותינו הקדמונים, אשר השכילו לגדל יבולים במדבר הצחיח בעזרת ניצול מרבי של מי הגשם המעטים, והתנסו במלאכות הבניין והחקלאות העתיקות.

"המטרה היא להשיב לבני המקום, יהודים ובדואים כאחד, את הידע האבוד של אבותינו הקדמונים", הגדירה זאת חוקרת המדבר ד"ר נועה אבריאל-אבני, והוסיפה "אין ספק שהעבודה זימנה למידה משותפת באווירה נעימה".

חוג הנוער של בית ספר שדה הר הנגב בבוסתן (צילום: מרכז מדע מצפה רמון).

שיקום מלאכות מדבר עתיקות לצד מחאה של מתוסכלים

שיאו של הפרויקט תוכנן לפני כמה חודשים, ורק במקרה הוא התרחש שבועיים לאחר שהחלו תושבי הכפרים במאבק ציבורי נגד הריסות האהלים שלהם, והתנכלויות שחוו מצד 'הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב' ו'הסיירת הירוקה' של משרד החקלאות.

ארבעת הכפרים שבין שדה בוקר למצפה רמון אינם מוכרים, אפילו על ידי מועצת הכפרים הבלתי מוכרים, ועד כה זכו לחשיפה תקשורתית מועטה מאוד. הכפרים נוצרו בסוף שנות ה-70, מחוץ לשטח המחייה בו יישבה המדינה את כל הבדואים בשנות ה-50 ("הסייג"). מדובר במשפחות שחיו באזור הר הנגב כנוודים למחצה ולכן לא התיישבו עם יתר הבדואים, עד היום מקיימים חלקם אורח חיים נוודי במשך 3-5 חודשים בשנה. בני ארבעת הכפרים הם חלק ממטה הסראחין ('הרועים') בשבט אל-עזאזמה, אשר מרבית חבריו חיים באזור ביר הדאג' וצומת הנגב, עשרות ק"מ צפונה מארבעת הכפרים הקטנים. בכל אחד מארבעת הכפרים חיות כמה משפחות, ומספר תושביהם הכללי איננו עולה על 1,000. הכפר הצפוני ביותר קרוי 'ציפורים' והוא מצוי סמוך לצומת ציפורים. הכפר השני מצוי ממול העיר הנבטית עבדת, והוא נקרא בפי בני המקום 'עבדה'. בכפר זה שוכנים גני הילדים ובית הספר היסודי המשרתים את ארבעת הכפרים. דרומית לו, סמוך לנחל חווה, מצוי הכפר הקטן 'משולש חווה'. 'ואדי אריכא' הוא הכפר הדרומי ביותר, והוא קרוי גם 'הכפר הנסתר' שכן לא ניתן לראות אותו מכביש 40 מכיוון שהוא שוכן בעמק המקביל לכביש.

אוהל המחאה מול תחנת הדלק בעבדת (צילום: שלום דנוף).

לפי תכנית המתאר שפורסמה כחלק מדו"ח פראוור, אמורים ארבעת הכפרים להתפנות ולעבור ליישוב קבע חדש, שיוקם עבורם סמוך לצומת ציפורים. תושבי הכפרים, ויהודים רבים באזור, בינהם היה גם שמוליק ריפמן שנפטר לפני כחצי שנה, מתנגדים לתכנית המתאר ומבקשים לשמר את הכפרים כ"כפרי רועים מסורתיים". מרבית תושבי הכפרים עוסקים ברעיית צאן וגמלים, ומתפרנסים גם מהדרכת תיירים. "אנחנו הבדואים כמעט  שכחנו מי אנחנו, דברים בעבר היו הבסיס של החינוך של ההורים שלי, והיום כבר לא קיימים. זה נותן לי הרבה תקווה לראות את השכנים שלי ממצפה רמון ושדה בוקר באים, ויחד עם כל הכפר עובדים על הבוסתן ומשקמים אותו." אמר סוואילם לאביס, מהמארגנים של 'אירוע בבוסתן'. "זה משב רוח נעים בקיץ שהיה לנו מאוד קשה".

תושבי הכפרים הקימו מאהל מחאה על הריסות הבתים והתנכלות הרשויות, בו הם מזמינים את הציבור לבקר, להיות לאורחים שלהם ולשמוע את הסיפור הייחודי של התיישבות הבדואים באיזור הכי רחוק ומבודד בארץ.

הכפר, כאמור, לא מוכר וככזה מעמד כל הבתים שבו לא חוקי ולא מוסדר. בשנת 2000 הכירה המדינה בקיומם של התושבים באיזור, ואף הקימה בית ספר יסודי וקופת חולים ב'עבדה'. אולם מאז לא חלה התקדמות בתכנון או בהסדרה של האיזור. מבחינת גורמי האכיפה קיים מאין סטטוס קוו, לפיו לא מפרקים את הבתים הקיימים אך כל בנייה חדשה נהרסת מיד על ידי הרשויות.

נופית גת, רכזת פרוייקט "מפגשים בבוסתן" (צילום: מרכז מדע מצפה רמון).

סלמאן סדן, רועה גמלים ותיק, ומי שהוביל את פיתוח 'תיירות שימור המסורת' טוען שיחס הרשויות לבדואים מלא בסתירות. "מצד אחד אנחנו מקדמים פה תכניות משותפות והולכים לכיוון של חיבור והסדרה, ובמקביל גופים שונים של המדינה מתייחסים אלינו כעבריינים. זה לא יתכן שיש משטרה מיוחדת לבדואים, שכל תפקידה להרוס בתים." סדן מתייחס ל'סיירת הירוקה', גוף פיקוח שהיה בעבר ב'רשות הטבע והגנים' ועבר למשרד החקלאות. "הילדים שלי לא צריכים לפחד משוטרים במדינה, אבל כשכל מה שהם רואים זה שהפקחים הורסים, מרביצים, ומחרימים בלי חשבון, הם לא יכולים שלא לחשוש מכל רכב עם צ'קלקה".

שאלת התעסוקה ומגורי הקבע כרוכות זו בזו, עבור המבוגרים בכפר. המבוגרים לא למדו עברית או קרוא וכתוב עד גיל מבוגר, והעבירו את ילדותם בנדודים עם המשפחה מאיזור רעיית הגמלים בחורף לאיזור רעיית הצאן באביב, מהקיץ בהרים הקרירים לסתיו בעמקים בהם זרעו חיטה. "אני מוכן לקבל מעבר של הבדואים לישוב עירוני, אבל מעבר כזה צריך שיהיה הדרגתי. בעוד 25 שנה, לאחר שילדי יקבלו חינוך בגן, ובתי ספר שווים בערכם לאלו היהודים, הם ישמחו לגור בעיר ולעבוד בהיי טק. אבל היום אם תקחו אותי מהשטח שלי מה יהיה לי לעשות?"

"אנחנו שכנים, ולכן אם לשכן שלי לא טוב אז לי לא טוב ואם לשכן שלי טוב אז לי טוב" אומרים המובילים של פרויקט הבוסתנים. "יש לנו כבר שנים ארוכות של שיתוף פעולה בין התושבים באזור, הילדים שלנו נפגשים על בסיס קבע והעתיד שלנו פה קשור יחד. היום סך הכל שיקמנו יחד בוסתן, אבל זה מצטרף להרבה מאוד אירועים ופרויקטים משותפים ויוצרים בקרב התושבים שותפות ואמון. וזה דבר מאוד חשוב במרקם החיים הרגיש פה בנגב."

שלט אזהרה שהעמידו בכניסה לאוהל המחאה בעבדת (צילום: שלום דנוף).