הדיון אתמול (שלישי) בבית הדין לעבודה חשף שוב את הידוע לכל – עובדים מפעל חיפה כימיקלים צפון שבויים בידי ההנהלה, ומהווים קלף מיקוח במו"מ שלה לשיפור תנאיה לאספקת אמוניה למפעל. אלא שלמעשה לא רק העובדים נמצאים בשבי, אלא גם מוסדות המדינה. בניגוד להנחת המוצא המקובלת לפיה המדינה היא הגורם החזק ביותר במשק, לעתים רבות משרדי הממשלה אינם מתקשרים ביניהם ולא מחזיקים בכוח משמעותי מול התאגידים, ופירמות עסקיות נחושות מזגזגות ביניהם בהצלחה. התהליך המשפטי חשף לראשונה את הנהלת חיפה כימיקלים לצורך לספק תשובות לכל השאלות הגורליות במקביל והתמודדות זו נמשכת כעת. הבעיה היא שהרגולטורים לא תמיד מספיק חזקים מקצועיים בשביל להתמודד עם האתגר. בינתיים נראה שהחברה מתיישרת ופועלת בהגיון, רק כאשר מוצמד אליה שוט רגולטורי משמעותי ונבון.
השופט אלכס קוגן: "העובדים פשוט שבויים של ההנהלה"
עו"ד עמי שחר (המייצג את ההנהלה): "מובן שזה כך"
שורות אלו נאמרו בחטף במהלך הדיון המשפטי בבית הדין לעבודה אתמול, בנוגע לחוקיות פיטורי העובדים של חיפה כימיקלים. האם עו"ד שחר, שייצג את חיפה כימיקלים בדיון, התבלבל ? האם הייתה זו פליטת פה ? אין לדעת, אך נדמה שזהו תיאור הוגן למדי של המציאות. בשנת 2009, בעת סכסוך עסקי בין כי"ל לחיפה כימיקלים על מחיר מכירת האשלג של כי"ל, הושמעו טענות דומות נגד המנכ"ל של חיפה כימיקלים נדב שחר, אשר שלח את עובדיו להפגין ולכאורה איים גם לפטרם. האם ייתכן שפיטורים טקטיים הם פשוט אפשרות זמינה לשימוש בעבור מנכ"ל במצוקה שמבין שעובדיו שבויים?
כשהשוט הרגולטורי כן עובד – לקח מיכל האמוניה
הנהלת החברה מאשימה שוב ושוב את עיריית חיפה במניעת רישיון עסק והיתרי בניה מהמפעל. בדיון בבית המשפט הסביר נדב שחר, כי ללא אישורים אלו, לא יקבל היתר רעלים מהמשרד להגנת הסביבה. הלוואי והמשרד היה נוקט כך ביחס לכל מפעל בישראל, אך לא כך הדבר וזו אינה סמכותו. מי שיצר את הקשר בין הדברים הוא בית המשפט העליון, ממנו העדיף המנכ"ל להתעלם. הפסיקה העניקה לחברה "מתנת פרידה" מבית המשפט, שלא רק קבע שכל הערכאות צדקו ויש לרוקן את מיכל האמוניה, אלא שעד שהחברה לא תרוקן את המיכל, לא יאושר לה שום היתר רעלים. הקביעה הזו הפכה בבת אחת את המיכל מנכס לנטל. והנה, החברה ממהרת לפעול, והמשרד להגנת הסביבה ממהר לאשר אחריה את מה שכבר התחילה (קראו לזה "פיילוט"), והמיכל כעת כבר כמעט ריק, או אף ריק ממש לפני התאריך המיועד – ה-18 בספטמבר. מבלי להיכנס לפרטים הטכניים, הלקח ברור – כשיש רגולציה נחושה, החברה מגיבה.
נציג המדינה, עו"ד לדרר: "המדינה עושה מאמצים גדולים מאוד גם בדרג של שרים – מאמצים חסרי תקדים למצוא דרך להמשך פעילות המפעל בחיפה".
כעת המדינה מעורבבת בנושא חזק. דיונים בממשלה, מרתון דיונים בעיריית חיפה, ודיונים בהשתתפות שרים. כולם רוקדים מסביב לחליל של חיפה כימיקלים, ככל הנראה בשל הרצון לעזור לעובדים השבויים. המדינה לא תראה הרבה כספי מסים מחיפה כימיקלים, בשל הבעלות הזרה וההטבות למפעל מייצא. היא כן תראה תשלומי מס הכנסה אם העובדים בצפון יחזרו לעבוד, וכן לא תיאלץ לשלם להם דמי אבטלה. יש הגיון גם בטענות החברה שהיא מוסיפה לתעסוקה עקיפה במשק בהיקף ניכר – אך אין דרך לאמת את היקף המוצהר של אלפי עובדים שיפגעו מסגירת המפעל. המקום בו יכולה להתגאות חיפה כימיקלים בוודאות שתרמה להיקף התעסוקה הוא במגזר הציבורי: בחודשים האחרונים עסקו בחיפה כימיקלים שרים, פקידי ממשלה, צוותי המשרד להגנת הסביבה, יועצים, חוקרים, שופטים, עורכי דין ועוד.
קשה שלא לחוש אי נוחות מהאופן בו מדינת ישראל משקיעה משאבים רבים כל כך בניסיונה של חברה אחת להטיב את התנאים הרגולטורים שלה. זה לא שהחברה בהכרח מרוויחה באופן ישיר מכך, אך זו התוצאה של המאבק שההנהלה מנהלת נגד כל שאר הגורמים כדי להגן על יכולתה למקסם רווחים. אלא שהסיבוב הנוכחי הוא יוצא דופן – להודיע על סגירת המפעל, בניסיון לחסוך תשלומי שכר לעובדים, בעוד כל הפקידות ואף דרג השרים משקיע משאבים רבים במציאת פתרון, שאינו פשוט כלל ליישום, זו היא לא רק התנהגות אנוכית, אלא יריקה בפרצופם של נציגי המדינה, אשר מייצגים את כלל הציבור בישראל. מגיעים לכולנו רגולטורים נחושים יותר, שמסוגלים גם לנקוט אמצעים, למרות קדושת "זכות הקניין הפרטי". אם ההנהלה מקבלת החלטות הגיוניות רק תחת שוט רגולטורי, ישנו שוט נוסף שצריך לעלות לדיון, שאיש בממשלה עד כה לא שקל ברצינות – שוט ההלאמה.
המפעל הוקם כחברה ממשלתית, ביחד עם בז"ן וכי"ל, ובבעלות חברה פרטית וזרה מצליח להוריד את המדינה על ברכיה שוב שוב. פסק הדין של בית המשפט העליון קבע שנראה ש"גורמי המדינה מתחילים להשתחרר מהשבי הרגולטורי בו היו נתונים". יש לקוות כי גם השרים והפקידים מעוניינים להפסיק להשחית את זמנם לריק, ומסוגלים "לעלות כיתה" באמצעים שהם מוכנים להפעיל כדי להכניס מעט יותר סדר והגיון במשק, וכן להגן על האינטרסים של אזרחי המדינה ועובדיה כראוי.