ליגת הכדורגל של גרינלנד קיימה במהלך החודש האחרון את משחקי העונה שלה. כן, הליגה נמשכת מעט פחות מחודש, אבל עוד נגיע לזה. לצד האוהדים שבאו לראות את קבוצותיהם האהובות נאבקות על תואר האליפות של המדינה הקטנה, הגיעו מדי פעם גם כמה צופים בלתי צפויים, להקות של לווייתנים שעברו כ-150 מטרים מהדשא, במה שיכול להיחשב היציע המערבי של המגרש.
גרינלנד היא אי ענקי. למעשה, מדובר באי הגדול בעולם (גדול אפילו יותר מאוסטרליה), במדינה/אוטונומיה ה-12 בגודלה בעולם, והמקום המיושב הקרוב ביותר לקוטב הצפוני. השטח אולי מרשים בגודלו, אך קרוב ל-84% ממנו מכוסה בקרח, כך שקצת פחות מ-60 אלף אישה ואיש חיים עליו.
ואם יש משהו שתושבי גרינלנד אוהבים, זה כדורגל. גם העובדה שבמשך תשעה חודשים מהשנה, מכוסים מגרשי המשחק והאימונים בשכבת שלג, שיכולה להגיע לשני מטרים, חיידק הכדורגל תפס חזק בגרינלנד. כיום, רשומים במדינה 5,000 שחקני כדורגל, מעט פחות מ-10% מהאוכלוסייה, וארבעים קבוצות מתחרות בטורנירים אזוריים על הזכות להשתתף בטורניר הגמר הנערך מדי קיץ.
תנאי השטח על האי לא מאפשרים, כאמור, לתחזק מגרשי כדורגל ראויים, וב-47 שנות טורניר גמר הליגה, משחקות הקבוצות על מגרשים זרועי סלע וחול. למרות זאת, השחקנים המקומיים מסרבים לוותר על התענוג, ומתמודדים עם האתגרים שהשטח מציב להם.
https://youtu.be/6m1dUqbjn88
בראיון לרשת הטלוויזיה האמריקנית CNN, סיפר ג'ונאס גרות, קפטן האלופה היוצאת B-67, על החוויה הייחודית. "זה פשוט היה מגרש בסיסי וקשה. לפעמים היו סלעים גדולים, ולכן כשהיינו משחקים קשוח, זה היה מאוד כואב". יש לא מעט סיפורים על שחקנים שסיימו משחקים עם ידיים, רגליים או אף שבורים, בשל תנאי המגרש, ולמרות זאת עדיין חזרו לשחק בעונה הבאה.
פטריק פרדריקסן, קשרה הקבוצה של B-67, סיפר גם הוא על התנאים הקשים. "לפעמים המגרש היה כל כך מאובק שהינו צריכים להשקות אותו רק כדי שנוכל לשלוט בכדור. היה מאוד קשה לשחק כך כי לעולם לא היית בטוח האם הכדור יתגלגל או יקפוץ(בגלל שפגע בסלע, ל.ב.)".
מי שבאמת נאלץ להתמודד עם האתגרים שמציבים הסלעים, הבוץ והאבנים, הם כמובן השוערים. "כדי להיות שוער במגרשים האלו, אתה באמת צריך לתת את כול כולך. אתה צריך ללבוש מספר שכבות של בגדים כדי לשחק על מגרש בוצי ובסיום המשחק אתה מלא בשריטות בכל הגוף", אמר ל-CNN ג'ואן פרדריק זאייב, שוערה של G-44.
האתגר הפיזי, כאמור, לא מרתיע את תושבי גרינלנד. שמונה קבוצות מעפילות מדי שנה לטורניר הגמר, בסיומו מוכרזת אליפות המדינה. כמה זמן אורך הטורניר? שבוע אחד בלבד באוגוסט, מה שהופך את הליגה בגרינלנד לקצרה ביותר בעולם.
בשנים האחרונות, התקיימו משחקי הליגה במגרש הלאומי בעיר הבירה נואוק, במגרש בעל דשא סינתטי שהתאחדות הדנית בנתה ובו גם אלפיים מקומות ישיבה. המגרש הירוק שוכן בין שני הרים ויוצר מראה פסטורלי בלתי רגיל.
השנה, הוחלט לחנוך מגרש אחר שנבנה, גם הוא עם דשא סינתטי, באי דיסקו – אי קטן השוכן לצד גרינלנד. מה שהופך את המגרש הזה לכל כך מיוחד היא העובדה שהאי הזה – למעשה, הר געש לא פעיל – מלא בחול צבעוני, בצידו נמצא האוקיינוס מלא הקרחונים, ואוהדי ושחקני הכדורגל חוזים במהלך התחרות בנפלאות הטבע, כולל להקת לווייתנים ששטה קרוב. מחזה מרהיב ובלתי נתפס במגרש הכדורגל.
השנה, זכו האוהדים לצפות במשחק גמר שהוא דרבי עיר הבירה נואוק. B-67, האימפריה המקומית שזכתה בשש אליפויות בשנים האחרונות, התמודדה מולה IT-79 הצנועה. 120 דקות הסתיימו בתוצאה 2:2, ואחרי ניצחון 4:2 דחוק בבעיטות הכרעה, זכתה IT-79 באליפות הראשונה בתולדותיה.
ההצלחה הגדולה, במונחים מקומיים, עוררה את התיאבון של אנשי גרינלנד. כעת הם חולמים לעלות שלב, ולהצטרף לכדורגל הבינלאומי. האוטונומיה הקטנה מנסה להפוך לחברה בפיפ"א,כמו אוטונומיות אחרות כדוגמת גיברלטר שהצטרפה למוקדמות יורו 2016, והשכנה איי פארו שהצטרפה ב-1994.
אבל למרות שהם מנסים כבר מ-1998, דנמרק מנעה את כניסת האוטונומיה שעדיין בשליטתה גם לפיפ"א וגם לאופ"א. לתושבי האי, מיותר כמעט לציין, זה לא הפריע, והם מחזיקים נבחרת לאומית בלתי רשמית, שמתחרה בטורנירים או משחקים מחוץ לאלא של פיפ"א. השנה, סיימה הנבחרת במקום השני, מתוך 16, בטורניר האיים הבלתי רשמי. במשחק הגמר, אם תהיתם, הפסידה גרינלנד בתוצאה 6:0 לאלופה החדשה, האי מאן ששייך לבריטניה.
הכדורגל באי נמצא בצמיחה, וכך גם ההשקעה הכלכלית בו. התאחדות הכדורגל הדנית החליטה להשקיע, ולבנות מגרשי דשא סינתטי ברחבי האי, כדי להפוך את המשחק לנגיש ומקצועי יותר. נשיא ההתאחדות הדנית, ג'ספר מולר, סיפר ל-CNN כי "התוכנית שלנו הייתה לבנות שישה מגרשים של דשא סינתטי עד 2021, ולמרות זאת כבר בנינו 12-11. אין לי ספק שלכדורגל יש עתיד בהיר בגרינלנד"
