סיפור מימי הקיבוץ.
בדרך כלל סיירנו באיזור המשק, בין האורווה לרפת, בין הלולים והמחסנים. בן זוגי לשמירה היה אלמן, מוותיקי הקבוץ ואני מצעיריו. סדרן העבודה שיבץ אותי לשבוע שמירה. הסכמתי בחפץ-לב כי היתה זאת מעין מנוחה מהעבודה בשדה. היה בזה יתרון נוסף – בתום המשמרת ולאחר מספר שעות של שינה – כל היום לפניך.
הערב היה קיצי ונעים, ללא ציפיות לארועים סוערים כלשהם. לא הרבנו לשוחח בינינו ומבלי משים הוליכו רגלינו אל שבילים באיזור המגורים. לא אני הובלתי לשם אלא חברי לשמירה "משך" לשביל המסוים. בתי המגורים של הוותיקים עמדו שם חשוכים ודוממים. באחד מהם, על-אף השעה המאוחרת, דלק אור קלוש, כאילו קרץ האור לחברי לשמירה. אכן קרץ! עצרנו מלכת והחבר ביקש את סליחתי וביקש כי אשמור קצת לבדי מפני שעליו לסדר משהו והוא ישוב עוד מעט והלך. אז כבה האור בחדר…
הבנתי את הסיטואציה ועם שובו לא שאלתי שאלות מפני שתיארתי לעצמי מה הוא הלך "לסדר" בחדר לא שלו אלא של מישהי, שהיה ידוע שהיא עורגת לו.
המשכנו בסיורנו כאילו לא ארע דבר. האלם בינינו נמשך כמו קודם, כל אחד שקוע במחשבותיו. הלילה התקרב לסיומו והחזרנו את הרובים האנגלים הכבדים למחסן הנשק.
לילה טוב – להתראות מחר.
