אני זוכר את פני הדברים
את קרני החמה
שהותירו בהם חריצים.
את הצרות שהדירו
שינה מהזכרונות
בשעתם הקשה,
ואיירו בלילה את הקמטים
במיצחי הנחושה.
אני רואה את פני הדברים
אדמה חרבה
דרדרים וזיפים
במקום שגדלה אהבה
עולים מן הראי,
מגולחים למישעי
שואלים אותי:
היש יפה ממני?
ואני ממתין בתחנה לרכבת
הכרוז מודיע
שהקטר ירד מן הפסים
בצומת מורשה.
ובפי בקשה:
שתיקח אותי בזמן
אל מקום אחר,
אל נוף ילדותי
ולא יותר.
אל ביתי  הקטן
לא  רחוק מכאן
פן אאחר
ללוויה
שלי.