יהושע, פרק ג'

חציית הירדן – בני ישראל סוף סוף חוצים את הירדן.

פרק שלם העוסק בנס חצית הירדן שמאפשר לבני ישראל לחצות אותו מבלי שיירטבו:

(יז)וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְֹאֵי הָאָרוֹן בְּרִית-יְהוָה בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל-יִשְֹרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר-תַּמּוּ כָּל-הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן:

בשביל מה היה צריך את כל הנס הזה?

ברור שהנס הזה הוא הרבה פחות מרשים מנס קריעת ים סוף מלפני 40 שנה.

המסר הוא ברור: "הולך ופוחת הדור".

כן, אני יודע שאני אמור הייתי להרגיש התעלות לנוכח הכניסה המרשימה לארץ ישראל. לצערי, הנס הקטן של חצית הירדן, דווקא גרם לי לחשוב על הפער (השלילי) בין מנהיגינו שהקימו את המדינה (הרצל, וייצמן, בן גוריון), ממשיכיהם (אשכול, גולדה, רבין 1, בגין), ממשיכיהם (שמיר, פרס), ממשיכם (רבין 2) – סטייה קלה של מחט ההיסטוריה שתוקנה ברצח יהודי, ממשיכיו (נתניהו, ברק, שרון, אולמרט, נתניהו).

מרגישים את הירידה?

אז אם הולך ופוחת הדור, ואנחנו מרגישים זאת, הרי שכדי שהסוף לא יהיה שוב כשלון, צריך לשנות את גלגלי ההיסטוריה ולמצוא מנהיגים בעלי שיעור קומה.

צריך להמציא כל כמה שנים את המדינה מחדש, למצוא יעדים לאומיים חדשים, מרתקים, פורצי דמיון, חברתיים ולא אישיים.

אז אולי, אם נירטב קצת, אם נעיז לצאת מהמציאות בה אנחנו שרויים למציאות חדשה, אז הנס יקרה בלי ארון ברית שכבר מזמן נעלם?