אתמול יצאתי מהמיטה שלי, מהמזגן שלי ומאזור הנוחות שלי, עליתי על הקלנועית שלי ויצאתי לרכבת. יש משהו מרומם בלצאת מהבית ועוד לבד ולרכבת. בעוד אני נוסעת אני שואלת את עצמי למה? למה אני לא עושה את זה יותר? זה הרי כל כך פשוט? אולי רק פשוט לכאורה?

היעד שלי היה קניון עזריאלי. להיות כמה שיותר במזגן ולא להתעייף יותר מדי. הנסיעה ברכבת הייתה מאד נעימה, ועובדי הרכבת היו אדיבים ויעילים. הכינו את הרמפה וכשהרכבת הגיעה פשוט עליתי לרכבת. עבורי זה היה תענוג צרוף. ככה אני אוכל להיות עצמאית יותר. גם בתחנת השלום כשהגעתי הרמפה הניידת חיכתה לי ונכנסתי לקניון.
הייתי לבד, עם החולצה של מאבק הנכים והטלפון הנייד. נעמדתי ביציאה לרכבת (בתוך המזגן כמובן) והתחלתי לצלם. ביקשתי מאנשים לומר רק שתי מילים למצלמה "צדק לנכים". התגובות היו אוהדות ברובן, היו גם אנשים שמיהרו היו כאלה שלא הבינו. הייתה אישה אחת שאמרה: "בטח צדק לנכים אבל לא לכולם מגיע שכר המינימום!" אז הסברתי בפשטות את הדרישות שלנו: שכר מינימום בבסיס הקיצבה לפי אחוזי אבדן כושר עבודה. מי שביטוח לאומי קבע לו אבדן כושר עבודה יקבל קיצבה לפי אחוזי אבדן כושר ההשתכרות שלו, ולהצמיד את הקיצבה לשכר המינימום כדי להפסיק את השחיקה. על זה היא הסכימה.

היו גם כמה מפגשים נפלאים עם אנשים טובים, חלקם נכים בעצמם, שסיפרו על המאבק שלהם. בשביל לקבל זכויות במדינה צריך להאבק. להאבק בביטוח הלאומי להוכיח שאתה באמת חולה, להוכיח שהיד לא צמחה או שהסרטן לא התנדף. צעירה בת 20, חולה בקרוהן מגיל 10, ריגשה אותי עד דמעות, כשהיא באה לומר לי תודה וסיפרה את הסיפור שלה. כמו סיפורי מצוקה רבים אחרים היא תיארה את המחלה שלה והמאבק שלה ואת התמוטטות כלכלית של התא המשפחתי. אין לי ספק כי המצב הכלכלי רק מחמיר את מצבם הבריאותי של הנכים ובני משפחתם.

אדם אחד הוציא כמה שקלים בודדים והציע לי אותם כנדבה. נעלבתי. זה גם מה שהממשלה נותנת לי, נדבות. מפקירה אותי לקבץ נדבות. אותי ועוד 235,000 אנשים עם משפחות. אנשים טובים שרובם ואם לא הם אז הוריהם, שרתו בצבא, עבדו ושלמו מיסים, העסיקו עובדים ופרנסו משפחות. לא עברו על החוק שירתו ותרמו למדינה. בתמורה, כשהם נזקקים לעזרה, הממשלה שולחת אותם לקבץ נדבות, מסיתה ומשפילה אותם בספינים שיקריים.

את המחיר של ההרפתקה של אתמול אני משלמת היום. הכאבים ברגליים בלתי נסבלים רק כי הן היו יום שלם למטה ורגל אחת בקושי זזה. לעובדה שקבעו לי 100% אבדן כושר עבודה יש סיבה. אני לרוב נמנעת מהרפתקאות כאלו בגלל המחיר היקר שאני משלמת עליהן. לשכב במיטה כל היום עם הרגליים למעלה זה אולי נשמע כיף אבל זה מאד מאד משעמם והכאבים נוראיים.

אני נמצאת במאבק הזה כי צריך לעשות פה צדק, לכל הנכים, לכל מי שביטוח לאומי קבע שהוא לא יכול לעבוד. במאבק הזה גיליתי בעצמי כוחות ויכולות שלא ידעתי שיש לי. גיליתי אנשים נפלאים שעושים ימים כלילות, למרות הקשיים האישיים שלהם, על מנת להשיג צדק לכל הנכים! לי, להם, לילדה עם הקרוהן, ולאישה עם ה-cp ולילד האוטיסט. אני רואה את הנכים שהפכו לפנתרים השחורים, נשרפים על הכבישים וחוסמים את המדינה בשביל כולנו! בשביל צדק!

מה המחיר שהם משלמים על זה? מה המחיר שאתם הייתם משלמים בשביל צדק?