התקיפה בסוריה, שמיוחסת לחיל האוויר, היא המשך ישיר למערכה שמנהלת ישראל למניעת התעצמות אויביה, אולם היא גם בבחינת "עליית מדרגה" שעשויה לחייב את סוריה להגיב. נקווה שיהיה שקט. 

בספר נדרשת ארה"ב לפעול כנגד איום מבלי שתחצה את סף הפעילות הגלויה ותסלים את המצב למלחמה של ממש, (מקור: סימניה).

בספר המתח "המרד על השארק" (הוצאת אריה ניר, 2002) תיאר הסופר הבריטי, פטריק רובינסון, תרחיש בו מאיימת ברית סינית-איראנית על האינטרסים האמריקנים במפרץ הפרסי. בספר ממקש הצי הסיני, בסיוע האיראנים, את נתיב מכליות הנפט המפליגות במפרץ. כשכמה מכליות טובעות כתוצאה מכך, הדבר מביא לעלייה במחירי הנפט ומסחרר את המערכת הכלכלית כולה. בתגובה מחליט היועץ לביטחון לאומי לנשיא ארצות הברית, אדמירל ארנולד מורגן, על פעולת תגמול מידית. היעד – בית הזיקוק החדש שמפעילה סין באיראן. מאחר וארצות הברית אינה מעוניינת לנהל מערכה גלויה כנגד שתי המדינות, מטיל האדמירל, אשר שירת "כמפקד צוללת גרעינית" (עמוד 13), את המשימה על יחידת הקומנדו הימי של הצי האמריקני (ה-Navy SEALs). כך תשיג ארצות הברית "אפקט מרבי, האשמה מזערית" (עמוד 115), כפי שמנסח זאת מורגן.

רובינסון, שמשפע העלבונות הגזעניים שכלל בספר כלפי אויבי ארצות הברית, ניתן להניח שהוא אחיו האבוד של סטיב באנון (יו"ר אתר החדשות הימני-קיצוני "ברייטברט"), מעריץ את יחידת הקומנדו האמריקנית, והיא תופסת בספריו מקום של כבוד. לשיטתו, "אם הם אינם יכולים לעשות את זה, זה בלתי אפשרי" (עמוד 124). תיאורו את מפקד הכוח הפושט נשמע יותר ככרזת קרטון לעידוד גיוס ליחידה מאשר כבן-אדם אמיתי: "סגן-אלוף ראסל בנט נמנה עם אותם חיילי קומנדו ימי שזכו במספר אותות ההצטיינות הרב ביותר בשירותם ביחידת ה-SEALs" (עמוד 129). ניכר שניסה בספריו ללכת בעקבות הסופר טום קלנסי, אך לא בהצלחה יתרה. האופן שבו תיאר את שיטות הלחימה של הכוח הפושט, מלמד כי הסתמך יותר על סרטים וסדרות (רק לאחרונה יצאה סדרת דרמה אודות היחידה בערוץ ההיסטוריה, ואחרת עתידה לעלות לאוויר החודש), מאשר על פרסומים מקצועיים. למי שתהה, הכוח אכן הצליח לחדור ליעד, לחבל בו ולהשמידו במבצע דרמטי, שבתורו מוביל לתפנית בעלילה. למרות החסרונות, המחבר הציג בספרו תרחיש מורכב שבו מדינה הנחשבת לחזקה במיוחד נדרשת להתמודד עם איום משמעותי על האינטרסים הלאומיים שלה מבלי שתחצה את סף הפעילות הגלויה ותדרדר למלחמה של ממש.

תקיפה שהיא עליית מדרגה

מטוס F-15 של חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

התקיפה שעל-פי פרסומים זרים ביצע חיל האוויר הישראלי בסוריה ביום חמישי לפנות בוקר, היא דוגמה חיה לתרחיש שתיאר רובינסון בספר. היעד היה מפעל ייצור נשק כימי (או שמא מפעל טילים) הממוקם בקרבת העיירה מסיאף, 70 קילומטרים מבסיס חיל האוויר הרוסי שבלטקיה. כמו בספר, הפשיטה מתרחשת כשהכוחות האמריקנים פרוסים במפרץ בכוננות מבצעית גבוהה, גם ישראל, באם תקפה בסוריה, עשתה זאת כש"הישבן מכווץ" בעיצומו של "אור הדגן", התרגיל הגיסי הרחב ביותר שביצע צה"ל זה 19 שנים. העובדה שהתקיפה נעשתה למרות שהרוסים פרסו בבסיס מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג S-400, מלמדת על היכולות המבצעיות הגבוהות שבידי העומדים מאחוריה. אם אכן היתה זו ישראל שתקפה, הרי שמדובר במבחן משמעותי ראשון לאלוף עמיקם נורקין, מפקד חיל האוויר החדש.

ישראל היא אכן מעצמה אזורית היודעת לשרטט בבירור ליריביה קווים אדומים. בטקס לציון עשרים שנים לפטירת הנשיא לשעבר (שהיה גם ראש אמ"ן) חיים הרצוג, הצהיר ראש אמ"ן, הרצי הלוי, כי ישראל מטפלת באיומים עליה, "בקרובים כמו ברחוקים, ואויבינו בכל הגזרות מכירים היטב את טעמו של השילוב בין המודיעין המדויק ליכולות המבצעיות". על-פי פרסומים זרים שילוב זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בתקיפה שביצעו לפני כעשור מטוסי חיל האוויר, במהלכה הושמד הכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור בטרם הפך פעיל. פרסומים אלה טענו כי בהמשך לכך התנקשו, שנה מאוחר יותר, לוחמי שייטת 13 בחיי יועצו הבכיר של בשאר אל-אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תכנית הגרעין הסורית, בביתו שבטרטוס. הצורך של ישראל להגן על האינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלה ולמנוע את התעצמות אויביה בחזית הצפונית, בין שבסוריה ובין שבלבנון (ולדחוק את רגלי האיראנים מן הזירה) אינו פחות מן השאיפה להימנע ממלחמה. בשל כך נשמרת מדיניות העמימות. זהו, אולי, לקח נוסף שהופנם מ"מבצע אופרה", תקיפת הכור העיראקי ב-81' שלאחריה מיהר ראש הממשלה בגין לפרסם שמדובר בפעולה ישראלית. אם אין אשמה ברורה הצד השני אינו חייב בתגובה.

לוחמי שייטת 13 בתרגיל, (צילום: דו"צ).

בראיון פרישה שקיים, אישר מפקד חיל האוויר הקודם, אמיר אשל, שהחיל ביצע כמאה תקיפות בזירה הצפונית ובחזיתות אחרות שמטרתן סיכול התעצמות. למרות זאת את התקיפה האחרונה הגדירו חלק מהפרשנים כלא שגרתית ואף כ"עליית מדרגה" בשל השיוך המובהק של היעד לסוריה ולא לחזבאללה וקרבתה לבסיס הרוסי. הדבר עשוי לחייב את סוריה להגיב, למרות מדיניות העמימות. כמו בתקיפה המיוחסת לישראל לפני עשור, גם כעת עומד בראשות המטכ"ל הנוכחי גולנצ'יק ששם דגש ניכר על המוכנות והכשירות המבצעית. זו גם הסיבה לתרגיל הגיסי שתוכנן כשנה מראש (בהכנות אליו עוד הספיק מפקד הגיס, אלוף תמיר היימן, להיוועץ באלוף מאיר דגן, שהתרגיל קרוי על שמו) ולא תקיפה חשאית כזו או אחרת. אם ניצלה ישראל את התרגיל בכדי לבצע תקיפה חריגה בסוריה, מוטב כי תזכור שהחשבון עשוי להיות מוגש גם מאוחר יותר, וכי גם לסורים ישנם כוחות פרוקסי שמאפשרים לתוקף להישאר במרחב הכחשה.

"נקווה שיהיה שקט"

בסיום ספרו של רובינסון נפגש היועץ לביטחון לאומי עם השגריר הסיני, לינג, ומזהיר אותו כי בדומה לימי האימפריה הרומאית, עת שרר עיקרון השלום הרומאי (בלטינית: פַּאקס רוֹמָנָה), על-פיו הובטח אורח חיים מוגן לאזרחים שבשטחי האימפריה באמצעות גבולות מבוצרים והלגיונות הרומיים, הרי שכיום שורר "פאקס אמריקנה, לינג, ואל תשכח את זה" (עמוד 350). רובינסון השמרן והניצי סיים ספרו באופן שבו משיבה ארצות הברית את מאזן ההרתעה ההדדית מול סין על כנו, אך לא יותר מכך. מאז עברו כמעט שני עשורים וארצות הברית הספיקה לשקוע בשתי מלחמות והתנהלותה בצפון קוריאה ובסוריה מלמדת שעיקרון זה כבר אינו תקף. במרחב שבו פועלת ישראל אפשר להגדיר את מדיניותה כ"פאקס ישראליאנה". אבל גם כאן, בדומה לספר, ישנה בין ישראל, חזבאללה וסוריה (שנתפסות כיום בצה"ל כמקשה אחת ולא כחזיתות נפרדות) משוואת הרתעה הדדית. ציטוטים בלטינית זה נחמד אבל נוכח העובדה שישראל רחוקה רק כמה צעדים מוטעים – שלה או של אויביה – ממלחמה, ציטוט אחר, של יוסי בנאי בשיר ישן של משינה, נשמע מתאים בהרבה: "נקווה שיהיה שקט".