דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
קריאה ראשונה

קריאה ראשונה / טעימה מהספר ׳איך להיות לבד׳ מאת ג'ונתן פראנזן

מצוקות החיים בעולם המודרני כמו תביעות הטכנולוגיה והפסיכולוגיה, הצרכנות המעוררת יחסי אהבה-שנאה ואופיים הטרגי של חיי הפרט בעולם המשתנה תדיר; עם כל אלה מתמודד המחבר בארבעה עשר מאמרים המובאים בספר זה | חדש בספריית ׳עם עובד׳

עטיפת הספר "איך להיות לבד" (באדיבות הוצאת עם עובד)
עטיפת הספר "איך להיות לבד" (באדיבות הוצאת עם עובד)

פרק א׳ – פגישה בסנט לואיס

ביום צונן בשלהי ספטמבר, בארץ ישימון בשולי כביש שָחוּק מגלגלי משאיות כבדות שמוביל למבני תעשייה נטושים ולחנויות מפעל חבוטות, מורים לי מפיק טלוויזיה וצלם איך לנהוג כשאני מתקרב לגשר שחוצה את המיסיסיפי בדרך לסנט לואיס ואיך בערך אני אמור להרגיש.

"אתה חוזר לביקור", הם אומרים. "אתה בוחן את קו הרקיע, את השמים, את הגשר".

כריס, הצלם, הוא בחור מקומי עם מבטא מקומי, גבר רחב חזה וסמוק פנים; גרג, המפיק, גבוה, נאה, איש העולם, עם מחלפות של דוגמן. מבעד לחלון מכוניתי השכורה גרג מושיט לי ווֹקי־טוֹקי כדי שאוכל לדבר אתו ועם הצוות שאמור לנסוע אחריי בטנדר.

"עדיף שתיסע לאט", אומר כריס, "בנתיב השני מימין".

"כמה לאט?"

"משהו כמו חמישים קמ"ש".

מרחוק אני רואה את הנתיבים שמתנקזים אל גשר פּוֹפְּלאר סטרִיט עדיין עמוסים בכלי רכב בדרך ליום עבודה בעיר. אולי אנחנו נראים חשודים כשאנחנו מסתודדים לצד הדרך מזרחה לסנט לואיס במקום אידאלי להשלכת גופות, אבל הפעילות המפוקפקת שלנו אינה אלא צילום של כתבה לטלוויזיה. הנוסעים מן הפרוורים אינם יודעים זאת כמובן, אבל נראה לי שאילו הם ידעו שמדובר בתכנית של אופרה וינפרי, הייתה ההפרעה לתנועה מפריעה להם פחות.

אחרי שאני מוודא שהווקי־טוקי פועל, אנחנו חוזרים לנתיב המוביל העירה. לנתי כאן בלילה והגעתי לגשר במיוחד כדי שהצוות יוכל לביים את הצילום הזה. אני יליד המערב התיכון ומתגורר בחוף המזרחי כבר 24 שנה. אני ניו־יורקי עצבני ממנהטן, שבלהיטותו המערב־תיכונית לרַצות הסכים להעמיד פנים שהוא בא למסע שורשים.

התנועה הנכנסת לעיר כבדה יותר משהייתה התנועה היוצאת. הרכב שמזדנב מאחוריי מהבהב כשאני בולם כדי לאפשר לצוות הצילום לנסוע לצדי משמאל. דלת ההזזה של הטנדר נפתחת, וכריס נתלה מן הפתח, מצלמה על כתפו. בנתיב הימני ביותר משאית קרבה בדהרה.

"אנחנו צריכים שתפתח את החלון", אומר גרג בווקי־טוקי.

אני פותח את החלון, והרוח פורעת את שערי.

"הָאֵט! הָאֵט!" נובח כריס מעל קטע הכביש המטושטש בינינו.

אני מרפה מהדוושה ומביט בכביש המתפנה לפניי: אני אטי, העולם מהיר. המשאית עוצרת ממש מימיני, וכעת היא מסתירה את קשת השער למערב ואת קו הרקיע שאני אמור להעמיד פנים שאני סוקר בעניין.

כריס התלוי על בלימה עם המצלמה צורח בזעם או בייאוש מעל שאגת המנוע, "האט! האט!"

יש לי סלידה פתולוגית מהמחשבה שאני חוסם את התנועה, סלידה שאולי עברה אליי בירושה מאבי, שערב בתאטרון היה עבורו סיוט אם אדם נמוך ממנו ישב מאחוריו. אבל אני מציית, והמשאית מימיני חולפת וחושפת במלוא הדרה את הקשת בדיוק כשאנחנו יורדים מהגשר ומפליגים מערבה.

בווקי־טוקי, כשאנחנו מגששים את דרכנו בחזרה לטייק שני, גרג מסביר שכריס לא צעק עליי אלא על העוזר שלו שנוהג בטנדר. בכל פעם שהאטתי, הם נאלצו להאט עוד יותר. אני מרגיש נבוך, ועם זאת, שמח שאף אחד לא נהרג.

בטייק השני אני משתרך בנתיב הימני ביותר במחצית המהירות המינימלית המותרת ומנסה להיראות — מה? ספרותי? סקרן? שטוף געגועים? — בעוד נהג המשאית מאחוריי צופר בכוח שוב ושוב ושוב.

מול בית המשפט ההיסטורי של סנט לואיס, שנערך בו משפטו של דְרֵד סקוט,* שלושתנו — כריס, העוזר שלו ואני — מחכים במתח בעוד גרג בוחן את הצילומים על גבי מוניטור סוני נייד. שערו המרהיב צונח על פניו, והוא מטלטל את ראשו כדי לסלקו. ממזרח לבית המשפט מתנוססת הקשת מעל חורשה של עצי מֵילָה. פעם כתבתי ספר שבמרכזו סמל הפלדה הזה שחלש על ילדותי; פעם יצקתי לקשת ולמחוזות המקיפים אותה מסתורין ורוח. אבל הבוקר הרוח אינה מפעמת בי. אני מרגיש רק להיטות מעורפלת לרַצות. אני כאן פריט אילם אך הכרחי, סַפָּק סביל של דימויים, ויש לי הרגשה שאפילו בזה אני נכשל.

הספר השלישי שלי התיקונים — רומן על משפחה ובה שני אחים ואחות עירוניים מתוחכמים מן החוף המזרחי שחשים געגוע ודחייה חליפות כלפי פרוור בעיר המערב־תיכונית שהוריהם המזדקנים גרים בה — בקרוב תכריז עליו אופרה וינפרי כספר החודש במועדון הספר שלה. לפני שבוע התקשרה אליי אחת המפיקות של אופרה, אישה תכליתית ושמה אליס, ופרשה בפניי את המחויבויות הכרוכות במעמדי כסופר של אופרה: "זה ספר לא פשוט מבחינתנו", אמרה אליס. "אני לא חושבת שנדע איך לגשת אליו עד שיתחילו להגיע תגובות של קוראים". אבל כדי להפיק גירסה ויזואלית קצרה של קורות חיי ומעין תקציר אווירה מצולם של התיקונים תזדקק ההפקה לצילומי השלמה לריאיון. על פי לוח הזמנים של מסע

קידום המכירות שלי, נראה שיש לי יום פנוי ביום שני הבא בסנט לואיס (תכננתי לבקר חברים ותיקים של הוריי). האם אני חושב שהצוות שלה יוכל לצלם באותו יום כמה קטעי אווירה בשכונת ילדותי?

"בטח", אמרתי. "אבל לא תרצו לצלם אותי כאן, בניו יורק?"

"אולי אחר כך", אמרה אליס.

מיהרתי להבטיח לה שבדרך מדירתי לסטודיו שלי בהארלם, שאני חולק עם חבר פסל, יש שפע של חומר חזותי מתאים.

"נראה מה הם ירצו לעשות", אמרה אליס. "בינתיים, תוכל לתת לנו יום צילומים שלם בסנט לואיס?"

"כן, כן, בטח", אמרתי. "אבל האמת היא שסנט לואיס כבר לא קשורה לחיים שלי היום".

"אולי נרצה יום צילומים בניו יורק אחר כך", אמרה אליס, "אם יהיה לך זמן אחרי קידום המכירות".

אחת הסיבות לכך שאני סופר היא יחסיי הסבוכים עם רשויות ועם סמכות. הפעם היחידה שלבשתי מדים הייתה בכיתה י', כשניגנתי סקסופון בתזמורת כלי הנשיפה של תיכון ובסטר גְרוֹבְס. הייתי בן 15 , נער שצמח מהר, ובנובמבר כבר היו המדים קטנים ממידתי. כשירדתי מהמגרש אחרי המשחק האחרון של קבוצת הפוטבול, חלפתי על פני חבורות של נערות בג'ינס הדוקים וצעיפים ארוכים. רציתי לקבור את עצמי מרוב חוסר מגניבות. משכתי למטה את מכנסי הטוקסידו שלי כדי להסתיר את החותלות המגוחכות, ופתחתי את כפתורי הפליז של ז'קט הכנפות הכתום־שחור כדי שיתנפנף במרדנות. לא רק שנראיתי מגניב אפילו פחות, אלא שמר קארסון, מנצח התזמורת, תפס אותי מיד. הוא חצה את המגרש בצעד נחוש, סובב אותי אליו וצרח לי לתוך הפרצוף: "פראנזן, אתה נגן בתזמורת של ובסטר גרובס! תלבש את המדים בגאווה או שלא תלבש אותם בכלל. ברור?"

כשווינפרי פרשה את חסותה על הספר שלי, נזכרתי בתוכחתו של מר קארסון. ידעתי שטלוויזיה היא מדיום חזותי שוחר דימויים פשוטים ובהירים. אם המפיקים רוצים שאהיה איש המערב התיכון, אשתדל להיות כזה.

ביום שישי אחר הצהריים התקשר גרג לשאול אם אני מכיר את הבעלים הנוכחיים של בית ילדותי, ואם אני חושב שהם יסכימו שאצטלם שם. אמרתי שאין לי מושג מי הם. גרג הציע לאתר אותם ולבקש את רשותם. אמרתי שאני לא רוצה לחזור לשם. טוב, אמר גרג, אולי אהיה מוכן להצטלם ליד הבית? הוא ישמח לבקש רשות מהבעלים. אמרתי שאני לא מוכן להצטלם לא בתוך הבית ולא לידו. שמעתי שהסירוב מעורר בו מורת רוח, והצעתי חלופה שקיוויתי שתפתה אותו: אני מוכן להצטלם בכנסייה שנהגתי ללכת אליה בילדותי, בבית הספר התיכון שלמדתי בו, והוא אפילו יכול לצלם אותי ברחוב שגדלתי בו, בתנאי שלא יצלם את בית המשפחה שלי. גרג נאנח ורשם את שם הכנסייה ואת שם בית הספר.

הנחתי את השפופרת וקלטתי שאני מתגרד בזרועות, ברגליים ובפלג גופי העליון. נראה שאני מפתח פריחה עצבנית כוללת ורב־מערכתית.

בשלב הזה, ביום שני בבוקר תחת הקשת שאיבדה את משמעותה, נעשתה הפריחה לרצועה בוערת ומודלקת סביב החלק הימני של פלג גופי העליון. עוצמתו של הכאב חדשה וזרה לי לחלוטין. בזמן ההתרגשות של הצילומים על הגשר פחת הגירוד, אבל בזמן שאנחנו מחכים לאישורו של גרג, אני מתקשה לכבוש את הדחף לקלף את עורי מעליי.

לבסוף גרג נושא את עיניו מהמוניטור: אמנם ניכר שאינו שבע רצון מהטייק השני, אבל הוא מכריז שאין צורך בטייק שלישי. שפתיו של כריס הצלם נמתחות בגיחוך של כלב ציד שחושיו לא בגדו בו. הוא לובש ג'ינס וחולצת קורדרוי, ונראה כמי ששמע את "האחים אולמן" ואת "לינרד סְקינרֵד" בנעוריו. גרג לעומתו נראה כמי שדווקא ה"סמית'ס" וה"ניו אורדר" היו קרובים ללבו. בזמן הנסיעה מערבה אל מחוץ לעיר אני מצפה שהוא ישאל אותי משהו על סנט לואיס או יתבדח על הבנליות ועל המלאכותיות של הסיטואציה, אבל יש לו הודעות לענות עליהן בטלפון הנייד, שלא לדבר על צוות צילום יקר, שחקן ראשי בעייתי ורק שבע שעות של אור.

כדי לפנות את יום שני לצילומים ביקרתי אצל ידידיהם של הוריי ביום ראשון. גלן ואיירין פָּאטוֹן היו שכנים וחברים של הוריי במשך שנים. שניהם צפו מראש וטוב ממני את הקושי שיהיה לי להיפגש עם המכרים הוותיקים בזמן הקצר שעמד לרשותי, ולכן התקשרו לניו יורק להציע לי לערוך אצלם קבלת פנים קטנה.

הגעתי לרחוב ילדותי ובסטר ווּדְס 3 מצדו האחורי, כדי שלא איאלץ לחלוף על פני בית הוריי. ירד גשם קל חסר עונה, לא של קיץ ולא של סתיו; כנופיית עורבים קרקרה על אחד העצים. גלן החלים מניתוח להחלפת ברך בשתי הרגליים, ואיירין טרם התאוששה ממקרה אמתי, לא כמו שלי, של שלבקת חוגרת, אך שניהם נראו מאושרים ובריאים כשקידמו את פניי בכניסה לביתם.

מבעד לחלונות המטבח — ששם אני מנסה, לא בהצלחה יתרה, לעזור בהגשת הכיבוד — אני רואה את החצר האחורית של בית ילדותי. איירין מדברת בחיבה על הזוג הצעיר שעבר לשם. היא מספרת לי כל מה שהיא יודעת עליהם ועל השיפוצים שהם עשו בבית בשנתיים שחלפו מאז שמכרנו אותו אחַיי ואני. החצר האחורית הזעירה שלנו היא עכשיו מגרש חניה לסירה בינונית ולג'יפ עצום. נראה שהם ריצפו את המדשאה, אבל אני לא בטוח כי אני לא מצליח להיישיר לשם מבט ליותר מרגע.

"אמרתי להם שאתה בא", אמרה איירין, "והם אמרו שאתה לגמרי מוזמן לקפוץ אליהם אם אתה רוצה".

"אני לא רוצה".

"כן, אני מבינה", אמרה איירין. "כשהתקשרתי להזמין את אלי סמית', היא אמרה שהיא לא נכנסה לרחוב הזה מאז שמכרתם את הבית. היא אמרה שזה פשוט כואב לה מדי".

נשמע צלצול בדלת. הזמנו ארבעה זוגות שהכירו את הוריי היטב ולא ראיתי מאז מות אמי. נס קטן מתחולל כשאני רואה אותם מגיעים זוגות־זוגות לסלון של גלן ואיירין. הם חיים כל כך, הם כל כך הם עצמם. כולם פחות או יותר בני גילם של הוריי — בשנות השבעים והשמונים לחייהם — וזיכרונותיי הישנים כוללים גם אותם, כמו הזיכרון הרחוק ביותר מהוריי. אם אתם נאלצים לעכל את המוות של אדם שאהבתם, כפי שאני נאלצתי לעכל באיחור ובאי־רצון את מותם של הוריי, אתם ודאי יודעים שהעובדה הממשית ביותר, הבסיסית ביותר, היא ההבנה שלעולם לא תראו עוד את האדם הזה מדבר, מחייך, כגוף קיים. זאת העובדה הממשית ביותר, תמצית המסתורין של האבדן. כשאני מחבק את האישה שאמי שיחקה אִתה ברידג' כמעט כל חייה, כשאני לוחץ את ידיהם הגדולות של גברים שאבי שרף אִתם עשבים שוטים בחצר או התלונן באוזניהם על ממשל רייגן, אני חש אבדן ואת ניגודו בעת ובעונה אחת. כל אחד מהזוגות האלה היה יכול להיות ההורים שלי, חיים במלוא מאת האחוזים, מקלים ראש במיחושיהם, ועדיין מקדמים בברכה את המשקאות המהוללים של גלן פאטון, עדיין ממלאים צלחות כיבוד קטנות במקלות גזר ובעגבניות שרי, במאפי גבינה ובממרח זיתים מתובל. אבל הם לא חיים, והבית הסמוך הוא ההוכחה: בית שבחצרו האחורית חונים סירה וג'יפ.

בסוף המסיבה אני יושב בסלון של משפחת פאטון וצופה במשחק של הסנט לואיס רַאמְס. בחוץ קמה רוח חזקה, מייבשת את הרחוב ומגרשת עננים מן השמים. חשבתי על העמוד האחרון של בצד של סוואן: "הרוח קימטה את פני האגם הגדול באדוות גדולות, ככל אגם", ובמשפט הסיום: "המציאות שהכרתי אינה קיימת יותר".*

את השיעור הזה למדתי זמן רב לפני שאמי מתה. כשביקרתי אותה בביתנו, התאכזבתי שוב ושוב מהקלישוּת, מהיעדר החיוּת של החדרים, שבזיכרוני ספוגים בתחושת משמעות נשגבת כמעט. עכשיו חשבתי שיש לי פחות סיבות ללכת לחפש שם את העבר. אם אמי לא תצא לקדם את פניי בחלוק, ידיה עמוסות יבלית עקורה או זרדים תועים שצנחו על המדשאה, אם היא לא תגיח מהמרתף בזרועות עמוסות סדינים רטובים שהיא מתכננת לתלות כשהגשם ייפסק (היא אהבה ריח של סדינים שהתייבשו באוויר הפתוח) — אין לי עניין בנוף הנשקף מחלונו של בית פאטון. כשישבתי וצפיתי במשחק והקשבתי לרוח העקרה, חשבתי שאני לא יכול לשאת את מראה הבית, כי עסקיי שם תמו: אני לא רוצה לחוש את תחושת האַין הלא נמנעת כשאכנס או להאשים בית חף מפשע על שהוא ממשיך להתקיים גם לאחר שהתרוקן ממשמעות.

אבל ההצגה חייבת להימשך! ארבע פעמים מצלמים אותי פונה שמאלה לרחוב ובסטר וודס, ואחרי כל פעם כזו גרג עוצר לבחון את התוצאה במוניטור. פעמים רבות עוד יותר אני מצטלם כשאני נוסע לאט אל בית ילדותי. אחד מאנשי הצוות מציע בווקי־טוקי שאסתכל סביבי בסקרנות, כאילו חזרתי לאחר היעדרות ארוכה. אחר כך אנחנו מצלמים אותה סצנה כשכריס יושב במושב הנוסע ומצלם כביכול מנקודת מבטי. לאחר מכן הוא נדחק כנגד הדלת ומצלם אותי מסתכל סביבי בסקרנות, כאילו חזרתי לאחר היעדרות ארוכה.

בשעה אחת לערך אנחנו חונים למרגלות הגבעונת שניצב עליה בית ילדותי. הבעלים החדשים בנו חומת אבן סביב התלולית שנאבקתי בה בעזרת המקצרה כשכיסחתי את הדשא. החומה ורודה ונראית כמו טירה של לֶגו, אבל אולי יש להם תכנית ארוכת טווח לשתול שם קיסוס.

כעבור רגע אני נאלץ להסב את מבטי. השמש עומדת גבוה בשמים, והעצים עדיין ירוקים. שלושה ילדים משחקים ליד הבית החדש היחיד ברחוב, קופסת טיח מכוערת שנבנתה אחרי שעזבתי. גרג מבקש מאמם של הילדים לצלם אותם. אני לא מכיר אותה. פעם הכרתי את כל מי שגר בוובסטר וודס. עכשיו אני מכיר רק את משפחת פאטון.

במשך חצי שעה, בעוד הצוות מצלם ילדים אמריקנים למופת על מדשאה אמריקנית למופת, אני יושב בשמש באי התנועה המשולש המשקיף על ביתם של הזוג פאטון. אני משתדל שלא להיפצע מרוב גירוד. מאחוריי מיתמר אלון צעיר שמשפחתי שתלה אחרי מות אבי. אבי לא השאיר הוראות ולא ציין אם הוא מעדיף קבורה או שרֵפה — כל חייו סירב לדון בנושא — לכן החלטנו לשתול עץ באי התנועה הזה, שאבי קצר ממנו דשא וגרף מעליו עלי שלכת כמעט שלושים שנה. פיזרנו חלק מהאפר סביב העץ והצבנו לוח שיש קטן ועליו המילים "לזכר ארל פראנזן". יש לי תחושה שהעץ יעניין את גרג, ואני לא לגמרי מבין את נחישותי שלא לספר לו עליו. אם אני שומר בקנאות כזו על פרטיותי, למה חורה לי כשהצוות מרעיף תשומת לב על ילדים של אנשים אחרים?

גרג רץ למכונית להביא לאם טופס הסכמה. אחר כך הוא מזמין אותי להצטלם הולך במורד הרחוב, בעוד כריס הולך לפניי לאחור ומצלם. גרג מבקש ממני לומר כמה מילים על ובסטר וודס, ואני מספק שיר הלל קצר על המקום ועל האושר שהוא הסב לי בילדותי ועל חיבתי לבתי ספר ציבוריים ולכנסיות קהילתיות.

 

גרג עדיין לא מרוצה. "תגיד משהו על השכונה הזאת".

"טוב, ברור שזאת שכונה פרוורית".

"תגיד משהו על האנשים שגרים כאן".

מה שאני מרגיש כלפי האנשים שגרים כאן עכשיו הוא שהם לא אותם האנשים שגרו פה פעם, ואני שונא אותם על כך. אני מרגיש שהייתי מתפגר מזעם אם הייתי נאלץ לגור עכשיו ברחוב הזה שפעם הייתי מאושר בו כל כך. אני מרגיש שהרחוב הזה, הזיכרון שהוא השאיר בי, הוא שלי. ועם זאת, אין לי שום בעלות עליו, אפילו לא על הסרט שמצלמים בשמי. לכן אני מזכה את המצלמה בהרצאה קטנה על השינוי הסוציולוגי שחל בשכונה, על הבתים שהורחבו ועל הכסף החדש שהביאו אִתם התושבים החדשים. ערך האמת של ההרצאה מן הסתם שואף לאפס. איירין פאטון יוצאת מביתה ומנופפת לי מהחצר הקדמית. אני מחזיר לה נפנוף קצר, כמו לאדם זר.

"אתה בטוח שאי אפשר לצלם אותך ליד הבית?" שואל גרג. "רק ליד, לא בפנים?"

"מצטער מאוד", אני אומר, "אבל לא". אז, מפני שאני כבר לא מבין על מה אני מגונן, עוברת בי נקיפת חרטה על שאני מקשה עליו, ואני אומר לגרג שאתן לו תמונה של הבית מכוסה שלג בחורף. "תוכל להראות את התמונה", אני אומר.

גרג מסלק את השֵער מעל פניו. "אתה מבטיח שתיתן לנו אותה".

"מבטיח".

אבל גרג עדיין נראה לא מרוצה. כך אני נגרר להציע לו את העץ שלי. אני מסביר לו על העץ, מספר לו את הסיפור. אבל הרושם אינו זה שקיוויתי לעשות. גרג לא ממש מתעניין כשאני מוביל את הצוות לאי התנועה ומצביע על לוח השיש הקטן. איירין פאטון עדיין עומדת בחצר הקדמית, אבל אני אפילו לא מעיף אליה מבט.

שעה וחצי אנחנו מצלמים אותי ואת העץ מזוויות וממרחקים שונים אני פוסע לאט לעבר העץ; אני עומד מול העץ בתנוחה מהורהרת; אני רוכן ומעמיד פנים שאני בוחן את הכיתוב על לוח השיש. הגירוד בפלג גופי העליון מזכיר לי את הסצנה מ"הנוסע השמיני" כשהחייזר פורץ מתוך חזהו של הפונדקאי.

ברור שאני לא מספק את הסחורה.

"אתה מסתכל למעלה, על הצמרת", מדריך אותי גרג, "וחושב על אבא שלך".

אבא שלי מת, וגם אני מרגיש מת. אני נזכר ומכריח את עצמי לשכוח שפיזרנו כאן גם חלק מהאפר של אמי. בשעה שכריס רוקד עם המצלמה, אני חורט את ההסתעפויות ואת העיקולים של הענפים על רשתיות עיניי ומנסה להיזכר מה היה גודלו של העץ כששתלנו אותו ולחשב את קצב גידולו בשנה; אבל משהו בי צופה בי בעודי מתבונן. משהו בי מדמיין איך זה ייראה על המסך: שמלץ, קיטש. כסופר מלאכתי היא למסור רגשות; העץ הזה הוא החומרים שלי, ועכשיו אני מסייע בהריסתו. אני יודע שאני הורס אותו כי גרג מזעיף אליי פנים כמו שאני מזעיף פנים אל עט כדורי דולף. העקצוץ המטורף בבטני ובגבי הוא כמעט הקלה כי הוא מסיח את דעתי מהבושה, בושה על העוול שאני עושה לאבא שלי ולעץ שלו. אני כל כך מצטער שהצעתי את העץ הזה לגרג. אבל הרי הייתי מוכרח להציע לו משהו.

אני נכשל בתפקידי כסופר של אופרה. לקראת סוף השעה השלישית שלנו בוובסטר וודס, כשאנחנו מסיימים בכמה צילומי שוטטות, אני מנחית את המכה הסופית ומקבע את מעמדי ככישלון: חמש מילים פורצות מן החזה שלי כמו עובָּר מבעית של חייזר: "זה הרי זיוף אחד גדול!" כריס, להפתעתי, נושא מבט מהעינית, צוחק ומהנהן בעוז: "אתה צודק!" קולו רם ועולץ ומלא במשהו קרוב לזעם. "אתה צודק, זה לגמרי־לגמרי מזויף!"

גרג, בפנים חתומות, מעיף מבט בשעונו. הזמן קצר, והסופר התגלה כצרה צרורה.

מוובסטר וודס אנחנו נוסעים מערבה למוזאון התעבורה, מסילה צדדית שחברות הרכבת נהגו להוביל אליה את הרכבות שיצאו מכלל שימוש, אולי כדי לקבל זיכוי מס נדיב בתמורה לטרחה. אין לי עניין מיוחד ברכבות ומעודי לא הייתי כאן, אבל מוזאון התעבורה מככב בהופעת אורח בהתיקונים, ואחת הדמויות הראשיות בו היא עובד חברת הרכבת. תפקידי כעת הוא לעמוד או ללכת ליד הרכבות בפרצוף מהורהר, וכך אני עושה במשך שעה.

מגיע הרגע שעליי לנסוע לחנות הספרים שהערב אני אמור לקרוא בה מספרי ולחתום עליו. אני לוחץ את ידו של גרג ואומר שאני מקווה שיש לו די חומרים. תשובתו העגמומית מעידה שלפניי אח לפרפקציוניזם ולחרדה, ואני מבין שאצלו צילומים חוזרים הם המקבילה לשכתובים הלא נלאים שלי.

"אני בטח אוציא מזה משהו", הוא אומר.

אני מוצא את חנות הספרים של בּוֹרדֵרס בבְּרֵנטווּד מלאה מפה לפה. אחד היחצ"נים של פיט מילר, המוציא לאור שלי, יליד סנט לואיס, טס לכאן במיוחד והביא את אחותו, את החברה שלו ובקבוק של ויסקי סינגל מאלט להמשך סיבוב החתימות. כשאנחנו נפגשים אחרי יום שלם במחיצת זרים, אני מרגיש שאני שוב בין בני משפחה. לא זו בלבד שאני עובד עם אותה הוצאה קטנה למדי 14 שנה ורואה בפיט ובעובדים האחרים חברים יותר מאשר שותפים לעסקים, אלא שפיט והחברה שלו באו מניו יורק, וניו יורק, מכל המקומות בעולם, היא בעיניי העיר הדומה ביותר לבית שגדלתי בו: הוריי הולידו אותי בגיל מאוחר, והחוויה הטיפוסית ביותר של ילדותי הייתה להישאר לבד ולהסתדר בזמן שהמבוגרים הולכים לעבודה או למסיבה. זאת גם החוויה הבסיסית שלי בניו יורק.

מרוב געגועים הביתה אני כמעט נופל על צווארו של פיט. רק בסוף ההקראה אני מבין לאשורו את הקשר שלי עם הבית האחר, הבית בסנט לואיס; בקרב המחכים אני רואה מכרים רבים: חברים ללימודים, הורים של חברים, חברים של הוריי, מורים בבית הספר של יום ראשון, אנשים ששיחקו אתי במחזות של בית הספר, מורים מבית הספר התיכון, עמיתים של אבי, חברות לברידג' של אמי, אנשים שהלכתי אתם לכנסייה, שכנים לשעבר מוובסטר וודס. בעליו החדשים של בית הוריי, האיש ששנאתי כל היום, נסע עד לכאן לברך אותי ולהביא לי מזכרת מהבית: מרתוק נחושת ששם משפחתי מוטבע עליו. אני לוקח את המרתוק ולוחץ את ידו. אני לוחץ את ידי כולם ושותה מהוויסקי שמזג לי פיט. אני גומע את רצונם הטוב של אנשים שאינם תובעים ממני דבר, רק קפצו להגיד שלום, לכל היותר לקבל חתימה לזכר הימים הטובים ההם.

מחנות הספרים אני יוצא היישר לשדה התעופה. אני אמור לעלות על הטיסה האחרונה לשיקגו, ושם למחרת אליס ואני עומדים להקליט ריאיון של שעה וחצי עם אופרה. קודם לכן, כשהשתדלתי לעשות למצלמה פרצופים מהורהרים, הכריזה וינפרי על הבחירה בספרי לספר החודש והרעיפה עליו מחמאות ושבחים שהיו מעלים בי סומק אילו התמזל מזלי לשמוע אותם. אחד מידידיי ידווח לי אחר כך שווניפרי אמרה שהסופר יצק לתוך הספר כל כך הרבה עד ש"בוודאי לא נותרה מחשבה אחת בראשו". בדיעבד יתגלה שהתיאור אכן הולם למדי; החל ביום המחרת בשיקגו אני אפגוש בתור לחתימה שני סוגי קוראים: סוג אחד יאמר: "נהניתי מהספר שלך, וזה נהדר שאופרה בחרה בו"; והסוג השני יאמר: "נהניתי מהספר שלך, כמה חבל שאופרה בחרה בו". ומכיוון שאני נמנה עם האנשים שמסגלים לעצמם מיד מבטא טקסני בטקסס, אתאים את תגובתי לסוג הקורא: כשאדבר עם מעריצי וינפרי, יעבור בי פרץ של הכרת תודה וחמימות והסכמה שזה נפלא שהטלוויזיה מסייעת בהרחבת קהל קוראי הספרות היפה. כשאתקל במשמיצי וינפרי, תעבור בי אותה אי־נוחות גופנית שחשתי כשהפכנו את עץ האלון של אבי לשמלץ, ואתלונן על הלוגו של מועדון הספר. אני עוד אסתבך בגלל זה. פתאום יעבור בי פרץ אהדה מפתיע לדן קוויל, כשברגע של תשישות באורגון אכשל בלשוני ובמקום "כתיבה בדיונית גבוהה לעילא מן הבחינה האמנותית" אומר "אמנות גבוהה“ כדי לתאר את חשיבותם של פרוסט, קפקא ופוקנר בעיניי. וגם זה יסבך אותי בצרות. אופרה תבטל את הזמנתי לתכנית שלה כי אני "מתלבט". מגני העם הפשוט ישלחו בי את חציהם מחוף לחוף; מקור אנונימי בניו יורק מגזין יכנה אותי "בן זונה", בניוזוויק יכנו אותי "שמוק נפוח", בבוסטון גלוב — "סנוב מסונוור מאגו" ובשיקגו טריביון — "מפונק קטן ויבבן", ואני אשקול את האפשרות — ובמידה מסוימת אאמין — שאני אכן כל הדברים האלה. אני אתחרט ואסייג ואסביר לשווא. הפריחה שלי תיעלם היעלמות מסתורית כלעומת שבאה. תחושת הקרע שבי תעמיק.

אבל כל זה עדיין מקופל בעתיד כשאני מאיץ צפונה על כביש 170־I ומזגזג בין נתיבים חשוכים מדי בקיבה ריקה ובראש מעורפל משהו מוויסקי. מרתוק הדלת דכדך אותי. השארתי אותו אצל פיט מילר כי אינני רוצה בו (הוא יצוץ כעבור חודשים על שולחן העבודה של העורך שלי). אינני רוצה את המרתוק ברשותי. אני אפילו לא רוצה להסתכל עליו מאותה סיבה שהסבתי את עיניי מהבית. לא כי הוא מזכיר לי כמה הוא ריק ממשמעות, אלא מפני שאולי הבית בכל זאת לא ריק כל כך. אמנם העבר הרחוק חי כנראה רק בדמיוני, ואמנם יש בכוחו של הווה מעוקר להלעיג על זיכרונותיי, אבל יש בי זיכרונות קרובים הרבה יותר ומכאיבים הרבה יותר שלא נגעתי בהם: זיכרונות שניסיתי להשאיר מאחור, בבית.

למשל כלי הפיירקס ובו אפונה משומרת שמצאתי במקרר באשפוז האחרון של אמי. אמי כבר התרגלה להיות לבד בבית במערב התיכון כשילדיה נפוצו לחופים, המערבי והמזרחי. הזמנו אותה לעבור לאחד החופים, אבל הבית היה חייה, כל מה שנשאר לה. הוא לא היה התגלמות בדידותה אלא סם כנגדה. אבל לא פעם היא אכן הייתה שם בודדה מאוד, ואני בניו יורק עשיתי כמיטב יכולתי להתעלם מבדידותה. רק כשטסתי לסנט לואיס לקראת הניתוח האחרון שלה, מצאתי לכך תזכורות בכל רחבי הבית: מגבת מוכתמת מושרית בגיגית כביסה במרתף, תשבץ לא גמור לצד מיטתה. בשבוע האחרון לפני האשפוז לא הצליחה אמי לעכל כמעט שום מזון, וכשהגעתי מצאתי במקרר רק רטבים שעבר זמנם ומעדנים שפג תוקפם. על המדף העליון היו קרטון חלב דל שומן, קופסת שימורים זעירה של אפונה ירוקה מכוסה רדיד אלומיניום ולצדה צלחת שבה כמה אפונים. הצלחת הזאת זינקה עליי וכמעט מחצה אותי. היא אילצה אותי לדמיין את אמי לבדה בבית, מכריחה את עצמה לאכול משהו, כל דבר, כמה אפונים, ולא מצליחה. ברוב חסכנות ואופטימיות היא שמה במקרר גם את קופסת השימורים וגם את הצלחת למקרה שבכל זאת יחזור התיאבון.

כעבור שלושה חודשים, ביום האחרון שהייתי בבית, תיקַנוּ אחד מאחיי ואני תיקונים של הרגע האחרון וארזנו את חפצינו הישנים. תיקנו וארזנו 14 ו־ 16 שעות ביממה. אני ארזתי בתזזית והלכתי לשכור טנדר. לא היה לי זמן להרגיש אלא את הסיפוק שבמלאכת האריזה המסודרת ואת הסיפוק שבהעמסת עוד ארגז ועוד ארגז על הטנדר. פתאום הגיע הזמן לנסוע. ניגשתי אל אחי להיפרד ממנו. במקרה חלפתי על פני החדר הישן שלי. עצרתי במסדרון והצצתי פנימה. ופתאום חשבתי: לעולם לא אראה עוד את החדר הזה; גל של יגון שטף אותי. ירדתי בריצה במדרגות, מתנשם, בלי לראות מה לפניי. חיבקתי לרגע את אחי ואז רצתי, פשוט ברחתי מהבית, זינקתי לטנדר ונסעתי מהר מדי. ענף של עץ נתלש. אני חושב שבאותו רגע החלטתי שזה נגמר. בעצם באותו יום הבטחתי לעצמי, גם אם לא במפורש, שזאת הפעם האחרונה שאני עוזב את הבית ולעולם לא איאלץ לעזוב אותו שוב. אילו נכנסתי לשם היום, הייתי מפר את ההבטחה. הבטחות, הבטחות… אני מאיץ בדרך לשדה התעופה.

תרגמה מאנגלית: מרינה גרוס לרנר


גילוי נאות: הוצאת הספרים ׳עם עובד׳ נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת ׳דבר ראשון׳ המוציאה לאור אתר זה

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!