דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

על מאבקים, פוליטיקה והישג אחד ויחיד

לפני כמעט 20 שנה, כשלמדתי באוניברסיטה העברית, הייתי פעילה באגודת הסטודנטים. התא שלי ניצח בבחירות ונבחרתי לייצג את הסטודנטים מהחוג שלי. היינו אגודה טובה, ארגנו פעילויות וטיפלנו בבעיות של סטודנטים מול האוניברסיטה. ואז הוחלט לצאת למאבק. מאבק להוריד את שכר הלימוד המאד גבוה באוניברסיטאות. למה השכלה אקדמית צריכה להיות לעשירים בלבד? שבתנו, חסמנו כבישים הפגנו ושבתנו רעב. מאבק.

באיזה שהוא שלב התחיל משא ומתן עם ראש הממשלה, שהיה אז, כמו היום, בנימין נתניהו. יום אחד התחילו שמועות, שיו"ר האגודה של אוניברסיטת באר שבע, נפגשה עם ביבי וחתמה לכאורה על הסכם בו היא מוציאה את הפעילים שלה מהמאבק תמורת מקום ריאלי בליכוד. לא יודעת אם היה כזה הסכם או לא. הייתה תחושה שהתקדמנו במאבק, שאנחנו עוד רגע משיגים את המטרה, הציבור היה איתנו, וברגע הקריטי הזה גילה גמליאל יצאה מהמאבק. האחדות שהייתה התפוררה ולא היה עוד טעם להמשיך. ביבי הזמין פיצה לשובתי הרעב ונחשו מה עוד הוא עשה? הקים ועדה שפתחה את השוק האקדמי למכללות זולות יותר אבל עדיין לא באותה הרמה האקדמית של האוניברסיטאות. התחושה הייתה מאד קשה ומאז נמענתי מלהיכנס למאבקים או לפוליטיקה בכלל. פוליטיקה זה שקרים, זה אינטרסים, זה דוחה. אגב בבחירות שלאחר מכן גילה גמליאל כבר נכנסה כחברת כנסת, והיום היא השרה לשוויון חברתי.

חלפו שנים ומצאתי את עצמי יוצאת למאבק. מאבק על החיים שלי, מאבק על החיים של הנכים. השיטה של הממשלה למסמס מאבק היא הפרד ומשול, למצוא את החוליה החלשה ולקנות אותה, אם בהבטחות ואם בכסף. מתוך 100 קבוצות נכים, כשאין בחירות ואין ארגון יציג, כל אחד יכול "לייצג את הנכים" ולפעול כמיטב הבנתו וכראות עיניו. לכך מצטרפת העובדה שגם מובילי המאבק הם נכים וכל אחד ואחת מהם, סובל ממגבלה פיזית או נפשית, או גם וגם. מובילי המאבק לא מגיעים לבד, ולכל מאבק יש מי שמנסה לרכב עליו מאינטרסים שונים ומשונים.

מאבק הנכים הוא לא מאבק הסטודנטים. הוא לא מאבק על אידאלים, והנכים הם לא סטודנטים שחוזרים בשבת לאבא ואמא. מאבק הנכים הוא מאבק על החיים שלנו. אם הייתה לי ברירה הייתי נשארת במזגן ובמיטה, מעשנת את הקנאביס הרפואי ונחה, הייתי אולי מעודדת את הנכים מרחוק, מזדהה איתם באיזו הפגנה או שתיים אבל בטח שלא עוסקת בזה מסביב לשעון כבר חצי שנה. לא הייתי מארגנת הפגנות, מתראיינת לרדיו או ולטלוויזיה או יוצאת להפגין לבד בקניון עזריאלי. כל פעילות כזו גובה מחיר יקר. זה קשה. הלחץ היומיומי, הספינים והתגובות הקשות לא מוסיפים לבריאות, אבל אני לא יכולה לא לעשות את זה. לא יכולה כי החיים של 235,000 אזרחים תלויים בזה. כי אני לא מוכנה שימחקו אותי בגלל שאיבדתי את היכולת לעבוד.

אין מוביל מאבק שלא מתפלל בכל יום שהמאבק הזה יסתיים כבר. אין נכה שלא מתפלל שהוא יוכל לנוח סוף סוף, לקחת תרופות ולהרגע. כל מי שמתהדר בהישגים באויר, מי שמדבר על פשרות לפני שהתחיל משא ומתן – או שהוא בעל אינטרס בעצמו או שמישהו בסביבתו.

הישג אמיתי אנחנו נראה ב-28 בחודש בחשבון הבנק. שום דבר אחר לא נחשב. השונה ממאבק הסטודנטים הוא שבקרב הנכים אין נציגות נבחרת. הדרך היחידה לקיים בחירות בין כלל הנכים היא דרך הביטוח הלאומי בצורת ארגון יציג. הקמת ארגון כזה תלויה אך ורק בשר הרווחה. לממשלה אין אינטרס להקים ארגון כזה. מאד נוח לממשלה לראות את הנכים מתקוטטים ביניהם על קרדיט על כלום. ולמעשה לאף אחד ממובילי המאבק אין את הסמכות לדבר בשם כל הנכים. רק שילוב של הנציגים הבולטים מכל הקבוצות והארגונים אולי יתקבל בקרב ציבור הנכים.

אני מבטיחה שאמשיך להיאבק על צדק לכל הנכים בפעימה אחת לכל הנכים. יש שתי הצעות חוק שממתינות לאישור הכנסת להשוואת הקצבאות לשכר המינימום בפעימה אחת לכל הנכים. שתיהן עברו כבר אישור ראשוני. החוק של גילאון שעבר בקריאה טרומית והחוק של נאווה בוקר שעבר ברוב מיוחס של 82 חברי כנסת. אני אמשיך להיאבק למען הנכים, למען הצעות החוק ולמען החיים שלי. הנכים כבר 20 שנה בכלא על לא עוול בכפם. כלא שקוף. כלא כלכלי. הקפאת הקצבאות והצמדתן למדד המחירים לצרכן, בשילוב עם חוק לרון כולא את כל הנכים בעוני, בלי שחרור על תנאי. הוא כולא גם את המשפחות שלהם. המתווים המוצעים היום לנכים מבטיחים להשאיר אותם בכלא זכוכית עוד שנים רבות וגם אם התנאים, לחלק מהנכים ישופרו מעט, הם עדיין ישארו בכלא.

נכה לא חצי בן אדם זו לא סתם סיסמה. אנחנו אולי כלואים בגוף שלנו אבל אנחנו עדיין בני אדם. יש לנו יותר קשיים והוצאות מלרוב האנשים, אבל יש לנו את אותם הצרכים ואת אותם הרצונות ואת אותה התשוקה לחיות. לאף אחד לא מגיע להיות נכה, ולאף נכה לא מגיע להיות בכלא בגלל שהוא נכה. אנחנו נמשיך להלחם על קיצבת נכות בגובה שכר מינימום בבסיס הקצבה לכל הנכים בפעימה אחת. זאת דרישת הנכים ומתווים והסכמים שיחזירו אותנו לכבישים לא יתקבלו. אני מקווה שכל מובילי המאבק יבינו זאת היטב כי מי שיטעה לא יוביל את המאבק יותר. שכר מינימום זו פשרה מראש. אין על מה להתפשר!

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!