הספר "קוסמי הנשק" מתאר כיצד הפכה ישראל למעצמה צבאית ולאחת המובילות בפיתוח אמצעי לחימה. אך לצד פיתוח הפיתרונות הטקטיים יש להתייחס גם למהלכים שיפתרו את האתגרים האסטרטגיים.

זוהי אמת מקובלת שהצורך הוא אבי ההמצאה. בספרם "קוסמי הנשק" (הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2017) מתארים יעקב כץ, העורך הראשי של העיתון "ג'רוזלם פוסט", ואמיר בוחבוט, הפרשן לענייני צבא וביטחון של אתר "וואלהNews", כיצד הפכה מדינת ישראל, מדינה קטנה במזרח התיכון, למעצמה צבאית מן החשובות ביותר בעולם ולחלוצה בתחום פיתוח אמצעי לחימה מתקדמים. "על פי ג'יינס, פרסום הסחר הצבאי הבריטי, ישראל היא אחת משש יצואניות הנשק הבכירות בעולם. כלי הנשק לבדם מהווים כ־10 אחוזים מסך כל סחורות הייצוא של המדינה, ומאז 2007 ייצאה ישראל נשק בכ־6.5 מיליארד דולרים מדי שנה בשנה. ב־2012 קבעו 1,000 החברות הביטחוניות שלה שיא חדש, וייצאו כלי נשק בשווי 7.5 מיליארד דולר" (עמוד 16). בהתחשב בזה שלפני כ-60 שנה, שני ענפי הייצוא העיקריים של ישראל היו תפוזים ושיניים תותבות, וכיום אלה אלקטרוניקה, תוכנה ומִכְשׁוּר רפואי מדובר במהפכה של ממש. הספר מתאר את האירועים, התהליכים והאנשים שעמדו במוקד המחקר והפיתוח של כמה ממערכות הנשק והטכנולוגיה החשובות שייצרה ישראל, ובהן הלוויינים, מערכות הגנה מפני טילים דוגמת כיפת ברזל, מערכת "מעיל רוח" למיגון טנקים, מטוסים ללא טיס (מל"טים) ועוד.

עוד מהדורה של "מדינת הסטארט אפ" (Start-up Nation), גרסת התעשיות הביטחוניות, (מקור: סימניה).

הספר נפתח בתיאור סיור שקיים בשעתו הרמטכ"ל בני גנץ בחטיבה המרחבית שומרון. בתום הביקור החליט גנץ לערוך תרגיל פתע ל"אלוף משנה נמרוד אלוני, מפקד החטיבה האזורית, שבדומה לרמטכ"ל החל את הקריירה הצבאית שלו בצנחנים" (עמוד 11) ולכוחות שבפיקודו. במהלך נסיעתו למנחת ממנו היה עתיד להמריא במסוק להמשך יומו, הורה הרמטכ"ל לעצור את הרכב ודיווח למח"ט שהג'יפ שלו נפגע ממטען צד, הוא עצמו פצוע ואחד החיילים נחטף. החטיבה המרחבית הקפיצה כוחות לסגירת המרחב בעוד הרמטכ"ל התבונן בהם והציץ מפעם לפעם בשעונו בכדי לאמוד את יעילות התגובה. המסר של גנץ היה ברור: "ברמה כזאת של אי-ודאות באזור קרוב לוודאי שלא יהיו לנו המותרות של קבלת התרעה בפעם הבאה שהמלחמה תידפק על הדלת" (עמוד 14). הניצחון, לתפיסתו, יושג בשל מוכנות הכוחות למשימה ומשום שהם יישענו על אמצעי הלחימה והטכנולוגיה המתקדמים ביותר.

הישראלים נכונים יותר לקחת סיכונים 

הרמס 450 מתוצרת אלביט בטיסה, (מקור: ויקפדיה).

כשקוראים את הספר הוא מצטייר כעוד מהדורה של "מדינת הסטארט אפ" (Start-up Nation), גרסת התעשיות הביטחוניות. לשיטתם של המחברים בישראל קיים זלזול מופגן בפורמליות, בנהלים ובביורוקרטיה. זה קיים בצבא, בעסקים ובשאר מערכות הממשל. כדי להמחיש זאת מצוטט בספר מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף עידו נחושתן, בהתייחסות לטיסה שביצע באף-16 במהלכה שימש כנווט. הטייס היה קצין צעיר כבן 25. "אין דרגות בתא הטיס" (עמוד 20), אמר נחושתן למחברים. בספר מצטיירים קציני צבא ואנשי עסקים ישראלים כמי שנכונים יותר לקחת סיכונים בהשוואה למקביליהם במדינות מערביות. כך למשל מובא סיפור של נפתלי בנט, כיום שר החינוך וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני, אשר "שירת כקצין בסיירת מטכ"ל ובמגלן, שתי יחידות המתמחות במבצעים חשאיים עמוק מעבר לקווי האויב. בגיל 21 בנט כבר הוביל 100 חיילים במבצעים בלבנון" (עמוד 166). כיזם היי-טק צעיר הציג בנט את התוכנה שפותחה בחברת ההזנק שלו לבנק בניו-יורק. בעוד ששותפיו היו מלאי חששות היה בנט רגוע, שהרי בניגוד לתקופה בה פעל בלבנון בפגישה העסקית הזו איש לא ימות או יעלה על מטען.

מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, האלוף (מיל') אודי שני, אמר למחברים כי יתרונה של ישראל מגיע משילוב של שלושה יסודות. "יש לנו אנשים חדשנים, ניסיון קרבי כדי לדעת לְמה אנחנו זקוקים, ושימוש מבצעי מיידי לְמה שאנחנו מפתחים, מכיוון שאנחנו נמצאים כמעט תמיד במצב של מאבק" (עמוד 32). כדוגמה מביאים המחברים את סיפורו של המהנדס עמית וולף, שעשה את שירותו הצבאי כלוחם ביחידה המובחרת מגלן. כתוצאה מכך הבין וולף "דרך הרגליים" את הצורך המבצעי של הכוחות לדעת מה מסתתר מאחורי הפינה או הגבעה הבאה והגה את פיתוח המל"ט "פנתר" של התעשייה האווירית המסוגל להמריא ולנחות אנכית. החיבור הזה מסייע רבות למערכת הביטחון הישראלית, כמו גם למאמצים המדיניים, במה שהמחברים מכנים "דיפלומטיית הנשק" במסגרתה סוחרת ישראל באמצעי הלחימה שפיתחה ומייצרת אגב כך בריתות אסטרטגיות וקשרי מסחר. הצד השני של המשוואה הוא העובדה שזה נובע מצורך חיוני. דוגמה לכך היא טיל הפופאי, טיל מונחה מדויק שמגיע לטווח של מעל 100 קילומטרים. "אם ישראל לא תייצא את הפופאי, רפא"ל לא תוכל להרשות לעצמה לפתח ולייצר אותו" (עמוד 230). כלל זה נכון כמעט לכל מערכת נשק מתקדמת שפיתחה ישראל.

 הטכנולוגיה היא לא העיקר

למרות הפתרונות הטכנולוגיים פורצי הדרך מבקשים המחברים להדגיש כי בסופו של יום עיקר המענה לאתגריה הביטחוניים של ישראל נותר היתרון האנושי. להמחשה מתארים המחברים שורת אירועים מן האינתיפאדה השנייה. בפברואר 2003 נכנס תא"ל גדי איזנקוט לתפקידו כמפקד אוגדת יהודה ושומרון. אחת ההחלטות הראשונות שלו היתה להוציא את הטנקים מהאזור, משום שלתפיסתו העליונות הצבאית שהושגה באמצעותם פעלה לרעת צה"ל. "באותם ימים הגה מי שלימים נבחר להיות הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל את המשפט: "את הטרור צריך לנצח עם אם-16 ולא עם אף-16". איזנקוט האמין כי ניתן להשיג הרתעה באמצעות הנכונות להסתכן ולהילחם. טכנולוגיה יכולה להיות מרשימה מאוד, אבל בסוף, הממד האנושי ורוח הלחימה הופכים לפעולה משפיעה נגד הטרור" (עמוד 256).

כרזת הסדרה "פאודה" בנטפליקס, (מקור: IMDB).

שנה מאוחר יותר נדרש איזנקוט לאשר מבצע במרחב השומרון שנדמה שכאילו יצא מסדרת הדרמה והמתח "פאודה" (שבקרוב תשוב לעונה שנייה), שעסקה בצוות מסתערבים בשטחים. נוכח מידע שהתקבל אודות מקום הימצאו של מבוקש בכיר שעשוי היה להימלט בכל רגע, נדרש מפקד האוגדה להחליט אם לאשר לכוח בן ארבעה מסתערבים, חלקם מחופשים לנשים, להיכנס לשטח ולנסות לעצור את המבוקש, מבלי שיהיו ברשותם כוחות חילוץ זמינים. "תא"ל איזנקוט החליט לאשר את המבצע למרות הסיכון הרב. הכוח נכנס ללב השטח הפלסטיני, עצר את המבוקש ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אחרי שנים סיפר איזנקוט שהבין כי למרות החשש לאשר את הפעולה, לא נותרו המסתערבים לבד בשטח. מעליהם ריחפו שלושה כלי טיס בו זמנית, אמצעי איסוף מתקדמים ממספר רב של כיוונים ותצפיות נוספות כולל סוכנים בשטח. מבחינתו של מפקד האוגדה, ידעו ארבעת המסתערבים לטפל במידת הצורך גם בשמונה מחבלים חמושים. העליונות הטכנולוגית-מודיעינית סייעה בהחלטתו, אך הרמה המקצועית של המסתערבים וניסיונם המבצעי הכריעו בשאלה" (עמוד 258).

למרות ההבנה הזו נראה כי בעשרות השנים האחרונות התמקד צה"ל בעוצמת החומר ואמצעי הלחימה, ובחיפוש מענה טכנולוגי לבעיות המבצעיות, דוגמת האיום הרקטי ואיום המנהרות. אך כפי שהוכח גם במלחמת לבנון השנייה וב"צוק איתן", צה"ל חייב לשפר את מוכנותו בתחום המקצועי של הפעלת התמרון המהיר ללב מערכי האויב ולעומק, כמו גם בפיתוח החשיבה היצירתית והתחבולנית, שכן בסופו של דבר הלוחמים בקצה שפועלים בשטח האויב הם מי שמשיגים את ההכרעה. השינוי, מציינים המחברים, ניכר עם מינויו של איזנוט לרמטכ"ל, שכן הוא תרגם את ניסיונו באיו"ש ובהמשך כראש אמ"ץ ב-2006, לכדי תכנית בניין כוח רב-שנתית "שכללה השקעה ניכרת בשילוביות מבוססת רשת, סייבר, גרף אימונים ברור וקשיח ומדדי כשירות עבור הלוחמים באוויר, בים וביבשה, כדי שכוח קטן של צה"ל ינצח כוח גדול. זה עתיד הלחימה של צה"ל" (עמוד 259). עיקרון זה עומד גם מאחורי המהלכים שמקדם כעת הרמטכ"ל לשיפור תנאי השירות של לוחמי החוד המתמרנים לשטח האויב, כמו גם להתמקצעות יחידות העילית (סיירת מטכ"ל, שלדג, 669 ושייטת 13) שישרתו שירות ארוך בהרבה, בדומה לטייסים, ואף ירכשו השכלה גבוהה.

כוח צה"ל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

הספר מרתק ומתאר תהליכי מחקר ופיתוח מרשימים במיוחד. עם זאת מוטב היה שהמחברים יקפידו על העובדות והפרטים. השר בנט למשל, לא היה בן 21 (בדיוק בתום הכשרתו כקצין) כשהוביל חיילים כה רבים בלבנון ולקהלני לא היו כ-150 טנקים בפיקודו בקרבות ב-1973, אלא הרבה פחות. חסרה גם קצת ביקורת בספר, על סוגיות כמו מכירת ידע ביטחוני ואמצעי לחימה ישראליים ללקוחות מפוקפקים בדרום אמריקה ובאפריקה, ובהם לדרום סודאן בעת מלחמת אזרחים. כאמור, הצורך הוא אבי ההמצאה וכפי שהספר מתאר צרכי הביטחון של ישראל חייבו אותה לפתח מערכות נשק מתקדמות ולפעול כל העת באופן יצירתי ותחבולני. מנגד, הצורך אף פעם לא היה מציאה גדולה. כל עוד זו המציאות מוטב שיהיו בידי ישראל פתרונות נקודתיים, אבל כדאי גם לפעול לשינוי המציאות הזו לטובה.