עשרות בני אדם התכנסו אמש (שישי), ברחבת הדשא שמאחורי הסינמטק העירוני בשדרות, תחת הכותרת "תקווה במקום מלחמה – משדרות תפתח התקווה" . "אנו דורשים מהממשלה לנקוט באסטרטגיה שתוביל לתקווה לאזור כולו" אמר אבי דבוש, ממארגני האירוע. רוב המשתתפים – כך על פי הרשימות שהעבירו המארגנים – בני קיבוצי הסביבה ולא בני העיר עצמה.
שר הביטחון לשעבר, ומי שכיהן כראש עיריית שדרות, ח"כ עמיר פרץ (המחנה הציוני), שנודע גם בתרומתו לפיתוח מערכת כיפת הברזל, נשא דברים באירוע, והזהיר כי המשבר ההומניטרי בעזה עשוי להוביל להסלמה ביטחונית.
"סירי לחץ מתפוצצים בזמן שלהם, ולא כשנוח לנו. סיר הלחץ ההומניטרי – כשהוא מתפוצץ, יש סיכויים טובים שהוא יתפוצץ בחצר שלנו, לא בחצר שלהם" אמר, "כל מי שאומר שזו בעיה שלהם ולא שלנו – טועה. אי אפשר להתעלם".
אחמד, תושב עזה ומכרו של אחד המארגנים, נאם באמצעות שיחת טלפון שהוגברה וסיפר כי "המצב בעזה קטסטרופלי. אין חשמל, אין מים זורמים, אין טיפולים רפואיים נורמליים. אין עבודה ולצעירים אין מה לעשות, מה שעוזר לפונדמנטליסטים לגייס תמיכה".
ראשת המועצה האזורית בני שמעון, סיגל מורן, הבהירה כי כיום היא מתקשה להאמין בהיתכנות של שלום ממשי, והיא מסתפקת בשאיפה ל"גירושים מוצלחים". "אני יודעת שאם לשכנים מעזה לא יהיה טוב, גם לנו לא יהיה טוב" הסבירה, "זה לא משנה אם אנחנו אוהבים אותם או לא. אני רוצה לדבר רק על האינטרס שלנו – והוא, ששם יהיה טוב".
רחבת הדשא שמאחורי הסינמטק, הצמודה לתחנה המרכזית בעיר, היא מקום מפגש מרכזי ביותר עבור תושבי העיר. היא מארחת אירועי ימי הולדת מקושטי בלונים, מסיבות של גני ילדים כמו גם אירועים עירוניים. קשישים היושבים לנוח בספסלים, צעירים העושים כושר-קרבי טרם גיוס ולעיתים גם משפחות שיוצאות לעשות פיקניק ו"על האש" ממש בלב העיר. אך האירוע אמש הרגיש בה כנטע זר. כמה מתושבי הסביבה שחלפו על פניו העיפו בו מבט חשדני והמשיכו לדרכם. על אף שמארגני האירוע סימנו אותו כמפגש ראשוני שמטרתו לגייס פעילים חדשים להרחבת הקמפיין – התחושה הייתה שמדובר במפגש הומוגני, של קבוצה סגורה המתקשה לפרוץ החוצה ולרקום שותפויות חדשות.
לשאלת דבר ראשון בנושא, אמר ח"כ פרץ כי "תושבי שדרות לא זקוקים לאירוע הזה, הם חיים את מאבקם היום יומי. תושב שדרות יודע שהוא צריך להתמודד עם יוקר המחיה ולהתמודד עם היכולת להתפרנס בכבוד לצד הבעיות הביטחוניות שאיתם הם למדו כבר להתמודד".
"הם ראויים לכל הערכה כי הם המוצב הקדמי של מדינת ישראל" הוסיף פרץ, "מוצב אזרחי, שמתפקד יוצא מן הכלל ונותן גיבוי לדרגים המדיניים לעשות מלאכתם – ולצערי הם לא עושים זאת ויש קיפאון מוחלט בתהליך המדיני. אני מקווה שיגיע יום ותהיה מדיניות אחרת" .
מארגני האירוע אמנם פרסמו אותו בשלטים ובמספר פלריגים שנתלו בעיר ובסביבתה – אך ספק רב אם תושבי העיר הרגישו מוזמנים. יהלומה זכות, תושבת אופקים, ממקימי מרכז חוסן להיערכות ולליווי נפגעי טראומה בשל מצבי חירום בעיר וממייסדות התא במקומי של "נשים עושות שלום", שדיברה אף היא באירוע, סבורה שהאתגר הוא ביצירת שפה משותפת המבוססת על מפגש בין ציבורים שונים בחברה הישראלית. לדבריה הארגון כולל נשים וגברים מכל רחבי הארץ, וגם נשים רבות מעיירות פיתוח דוגמת אופקים, דימונה, טבריה, מעלות ועוד.
אחת היוזמות של הארגון היא מפגשי "סלט ישראלי". "יש רתיעה מה'תיוג' הזה, ההפרדה והדיכוטומיה משפיעה על אנשים, והצעד הראשון הוא הכי קשה" הסבירה, והדגישה שכדי לייצר את החיבורים הללו אין קיצורי דרך, ונדרש מפגש אישי מאוד.
"כשאני מגיעה למקום, רואים אותי ואת החברות שלי – נשים פשוטות שרוצות שינוי ולדבר אחרת – על אהבה, הדדיות, אכפתיות, אחריות אישית. אני עומדת על זה שהסלט הישראלי לא יהיה מלמעלה למטה – שזה יבוא מהאנשים" הסבירה, "בגלל זה הוא מתחיל במפגש עם המנהיגות המקומית, שביחד יוצרים את השיח המשותף ומזהים את הדילמות המשותפות. למשל דימונה היא לא אופקים – אנחנו מתמודדים עם ירי הטילים, ולכן המילה שלום לפעמים 'מקפיצה' אצלנו. בדימונה זה יותר דיור ציבורי, 'השלום הקיומי'. במעלות הם גרים לצד אוכלוסיה ערבית. המפגש הוא חמש נשים מקומיות עם חמש נשים מהארגון – והכל ברוח המקום".
היא מספרת שבניגוד אולי לדימוי – דווקא במפגשים שערכה בקיבוצים פגשה הרבה יאוש. באחד הקיבוצים קמה אישה ואמרה לה שקשה לה עם הפוזיציה הזו – שהפעילה מעיירת הפיתוח היא זו שקוראת לה להתעורר ולהתחיל לפעול. "בעבר זה היה מקפיץ אצלי את חוסר הביטחון – אבל הבנתי את זה – עיירות הפיתוח לא במקום המיואש. סומכים על המנהיגים שבזמן אמת יפתרו את הבעיות – אבל גם כשההנהגה עושה משהו היא חייבת לשמוע את קול הציבור, וצריך להעלות את נושא השלום לסדר היום הציבורי כדי לשדר להם שיתחילו לדבר על זה. השיח בעיירות הפיתוח מדבר על להתעורר ולהגיד מה אנחנו רוצים", סיכמה זכות.
ייתכן מאוד שעל מנת לפורר מעט את גובה החומות שבננו לבין שכננו – יהיה עלינו למצוא גם את הנוסחה לחולל מפגשים משמעותיים יותר בתוך החברה הישראלית עצמה.
