דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
21.4°תל אביב
  • 19.7°ירושלים
  • 21.4°תל אביב
  • 24.4°חיפה
  • 21.7°אשדוד
  • 25.0°באר שבע
  • 25.3°אילת
  • 21.1°טבריה
  • 20.8°צפת
  • 21.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

פסטיבל הסתיו של ורשה - ההמנון הפולני ורעשים אחרים

אני בורשה. במלון בו אני ישן במרכז העיר, נמצאות גם דגנית (אלייקים) והדס (פארי) – מלחינות וסחבקיות. באנו לשמוע מוזיקה עכשווית בפסטיבל הסתיו של ורשה. עכשווית? ההסבר הפשוט הוא שזו מוזיקה קלאסית אוונגרדית שנכתבת על ידי מלחינים מאז החצי השני של המאה ה-20 ועד היום. בינתיים זה כנראה ההסבר היחיד שמאפשר לכל מגוון המוזיקה שמושמע בפסטיבל לחסות תחת מסורת אחת. בפוסטים הבאים אתעד קונצרטים נבחרים מכל יום בו היינו בפסטיבל, ואשתדל לכלול כמה שיותר הקלטות ותיעודי וידאו של חתיכות מתוך העולם המוזיקלי הסבוך והמוזר הזה.

הפילהרמונית של ורשה פתחה את הפסטיבל בקונצרט שהתקיים באולם מרשים במרכז העיר. כ-350 אנשים בקהל, בעיקר פולנים, ישבו זקופים בפנים חתומות והאזינו לשעתיים וחצי של יצירות אוונגרדיות לתזמורת. זה נראה כמו חלק טבעי מהתרבות, כמו ללכת למוזיאון או למסעדה, ולא כהרפתקאה למשוגעים. ניסיתי לצלם – ואסור.

לפני הכל, נגני התזמורת עלו לבמה והתיישבו, המנצח נכנס לבמה לעבר עמדת המנצח, וסימן לכל התזמורת לעמוד. בעקבותיהם כל הקהל נעמד באופן חד, פתאומי וללא היסוס, והאזין לנגינת ההמנון הגאה בשקט מוחלט וברצינות תהומית. המעמד המוזר לא טישטש את התחושה שתישאר לאורך כל הקונצרט – התזמורת נשמעת מעולה.

היצירה הראשונה בקונצרט היתה העתיקה ביותר, יצירה מ-1963 בשם Générique של המלחין הפולני ווייצ׳ך קילאר (Wojciech Kilar) שידוע כמלחין לקולנוע. בביצוע ששמענו, היצירה היתה מרשימה, מגניבה ומלאה במומנטום דרמטי ודרייב. ביחס ליצירות דומות מאותה התקופה, שמתאפיינות בשימוש במסות של צליל ובמחקר של מצלולים תזמורתיים, קוצר היצירה היה מפתיע – קצת יותר מחמש דקות, ויצר תחושה דומה ליצירות פסטיבלים עם מטרה ברורה של בידור הקהל. מערכון של מוזיקה אוונגרדית. רגע יפה: בומים של כלי ההקשה והכלים הנמוכים בתזמורת שחוזרים שוב ושוב תוך כדי שהחלילים מסתננים פנימה אחד אחרי השני ויוצרים קלאסטר (4:37 בהקלטה).

בהמשך הגיעה היצירה החדשה ביותר בקונצרט – קונצ׳רטו לארבע קרנות ותזמורת מ-2016 בשם Forest מאת המלחינה האנגלית טנסי דייויס (Tansy Davies). לאורך 20 דקות וכמעט ללא הפוגה, התזמורת ניגנה במרקם דחוס וסבוך, מלא בפרטים וקשה לפענוח, וארבעת הקרננים נכנסו פעם אחר פעם ביחד כמו חוליה צבאית וניגנו חתיכות של פנפרים ומנגינות עם זיקה לאינטונציה של דיבור וצעקה. בתוך החוליה נוצרו כל מיני יחסים פנימיים יפים – הקרנות שמאחור מהדהדות את הקרנות שמלפנים, מלודיה מנוגנת ביוניסון ומתפרקת בין הקרנות לצליליה השונים, ופרגמנטים מוכרים בחלק מהקרנות מוצלבים עם צלילים זרים בקרנות האחרות. התחושה היתה שהיצירה לא הלהיבה את הקהל הפולני, אולי בגלל אורכה וחוסר בגיוון שעשוי להתיש. גם הדס ודגנית לא עפו. אני כושפתי.

הפסטיבל השנה הוא חגיגי במיוחד, מכיוון שהוא מציין 60 שנה להולדתו. לכבוד המאורע הושמעו בין יצירה ליצירה דיווחים וראיונות מהרדיו הפולני מ-1957 ועד היום, מה שייצר הזדמנות חד פעמית בקונצרט הזה לראות את הקהל צוחק. בקונצרטים הבאים התגלה שהקלטות של דיבור בפולנית הן מוטיב חוזר בפסטיבל.

בלב הקונצרט בוצע קונצ׳רטו כפול מ-2015 מאת ארתור זאגאייבסקי (Artur Zagajewski) בשם circulatio לשני אקורדיונים, אחד רגיל והשני עם רבעי טונים. היצירה התחילה באוסף של ג׳סטות מוכרות וכמעט נאיביות בהקשר של מוזיקה אוונגרדית עכשווית – קלאסטר דחוס של כל התזמורת, סולמות עולים עם רבעי טונים וטכניקות נגינה שמייצרות רעשים מכלי המיתר וכלי הנשיפה. החל מהדקה הרביעית של היצירה חל מפנה, ולאט לאט התהווה מעין ואלס שבמשך עשר דקות נעשה יותר ויותר מכני וחזרתי. האקורדיונים מנגנים שלושה צלילים שחוזרים על עצמם ובכל חזרה יורדים מעט, כלי הקשת חורקים בכיווני קשתות מתואמים שמתקבלים כריקוד קריפי של כל התזמורת, וכלי ההקשה מגבים את כל זה בבים-בם-בום שלא נגמר. הפרובוקציה עבדה, ולפחות ארבעה אנשים יצאו מהאולם במהלך היצירה. דגנית, הדס ואני התהפנטנו מהקטע היפה הזה, שמחק את כל החלק הראשון של היצירה, וכך יצאנו מבסוטים להפסקה.

חזרנו ל-Vertigo של המלחין הצרפתי כריסטוף ברטרנד (Christophe Bertrand), קונצ׳רטו לשני פסנתרים מ-2007. כל היצירה התאפיינה בשקיפות ובהירות של התהליכים השונים שהתרחשו בה, לצד וירטואזיות ותזזיתיות בנגינה ובכתיבה התזמורתית. לדוגמה, שתי הדקות הראשונות של היצירה מתפתחות בהדרגה איטית משני צלילים בלבד שמנוגנים בטקסטורות שונות במקביל על ידי הפסנתר, כלי הנשיפה והמיתרים, ועד לאקורד עצום של לפחות 20 שכבות שונות שמנגנת כל התזמורת. בהמשך (11:36 בהקלטה) משתלט על היצירה התקף של סולמות עולים ויורדים, מתוזמרים לאורך ולרוחב התזמורת בכל דרך אפשרית ובאופן מלהיב ומספק. הדס ודגנית העירו שהיצירה מאד צרפתית, ושהזכירה להן מלחינים אחרים שהושפעו מדור המלחינים הספקטרליסטים.

היצירה האחרונה בקונצרט, dark dreams מאת גאורג פרידריך האאס (Georg Friedrich Haas) מ-2013, היתה מסחררת בוירטואוזיות והרגישות הגדולה שבה המלחין טיפל בסאונד של התזמורת. היו בה לפחות שתי תפניות מפתיעות מאד. אחרי החלק הראשון ביצירה שהתאפיין במגוון של תופעות צליל אמורפיות ומפחידות (בהכללה פושעת), מופיע המרווח פה דיאז-לה דיאז (4:50 בהקלטה) שמבשר על קטע של שלוש דקות בו נשמעים רק שני הצלילים הללו במנעדים שונים ובצירופי כלים שונים בתזמורת, ומיד לאחר מכן עוד דקה של הצלילים דו-סול, ווריאציות מיקרוטונאליות שונות של אותו המרווח. לאחר שהמרווחים נעלמו והמוזיקה חזרה לעוד עשר דקות של צלילים אמורפיים ומפחידים, מתחילות להופיע מנגינות מובהקות בכלי הנשיפה (18:17 בהקלטה), עד שהמוזיקה מתגבשת בהדרגה למרקם של שני קולות (18:50 בהקלטה) ובלי לשים לב היצירה חוזרת ל-1917.

https://www.youtube.com/watch?v=ufpktF5T1r0

הקונצרט בכללותו הוא השמרני והמיושן ביותר מכל הקונצרטים המרכזיים בפסטיבל, אבל גם אחד מהמרשימים שבהם. בתקופה שבה יותר ויותר תזמורות ברחבי העולם נסגרות, האפשרות לשמוע יצירות מהסוג הזה בביצוע של תזמורת סימפונית מעולה היא לא מובנת מאליה, בוודאי שלא בארץ. מחוץ לאולם הקונצרטים זו עיר מעולה ויפה, ומדי פעם רואים ברחוב כל מיני הפתעות, כמו איש שמשחק טניס עם עצמו, ספסלים שמנגנים יצירות של שופן, או הבחור הזה:

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!