בהרבה בתים, כשאומרים ראש השנה, אומרים גפילטעפיש. גפילטעפיש – פרוסת דג קרפיון עגולה ממולאת בקציצות דג, או קציצת דג אפורה ובודדה המוגשת לה עם גזר פרוס וכפית של חזרת (חריין בלשון בני אשכנז). אבל לא כולם יודעים, שהקרב הגדול סביב הגפילטעפיש המסורתי ניטש זה דורות סביב שאלה אחת הרת גורל – מתקתק או חריף?

מקורו של הגפילטעפיש באירופה, ומאחר ובראש השנה נהוג לברך "שנהיה לראש ולא לזנב" הוא תפס את מקומו כאחד משחקני החמישייה הפותחת בשולחן החג.

את הגפילטעפיש מכינים מדגי קרפיון הנטחנים מראש. ידוע שהאוכל היהודי האשכנזי הוא במקורו אוכל של עניים, ולכן, כדי שלא לפגוע ברגשותיהם של חסרי הממון, היו ממציאים טריקים שהיום הם נחלת הכלל – כגון הוספת פירורי לחם או ירקות טחונים. לאחר התוספות השונות תגדל הכמות להכנת הקציצות לכפליים, וכל זאת כדי לקבל יותר  קציצות דג.

הפולנים היו מביאים את הקרפיון מנהר הויסלה, שאורכו 1,047 ק"מ והוא חוצה את פולין לאורכה. כשהיו מכינים אותו, היו מתבלים את הגפילטעפיש במתיקות רבה – גם לכבוד השנה המתוקה הבאה עלינו לטובה, אך בעיקר כדי לטשטש טעמי לוואי שונים.

מנגד ניצבים יהודי הונגריה, שכידוע אין כמעט משהו שאינם מוסיפים לו פפריקה הונגרית אדומה ובועטת. הם לא יכלו להשאיר את קציצת הקרפיון בלי לתבל אותה, וכך מקבלת אותה קציצת דג פרשנות מעט אחרת כשהיא מתובלת בהרבה שום, הרבה פלפל שחור וגם נגיעה עדינה של פפריקה אדומה.

בחסידות אשכנז מקובל להתחתן בין חצרות. הכוונה שחתן מחסידות גור יכול למצוא כלה מחסידות אחרת שמוצאה מפולין. אולם אם ימצא לו כלה מחסידות בעלז ההונגרית, יורמו גבות רבות למשמע השידוך – כי מה יהיה על הגפילטעפיש?

מלחמת העוגות

כדי להבין עד כמה העניין חמור ומעורר ויכוח בין העדות, הנה דוגמה שקשורה גם היא לעולם יהודי אירופה, ומספרת על ויכוח עתיר שנים שכולו סובב סביב עוגה אחת. מדובר בעוגה שאינה שיא העוגות ביחס למה שיש לנו היום בעולם הקונדיטוריה הפורח, אבל המקרה ממחיש את עוצמת הוויכוח.

אי שם בשנות המאה ה-19 חי לו נער יהודי בשם פרנץ זאכר, שעבד כשוליית אופה בבית מלון. לא היו לו יומרות ולא היו לו שאיפות. מידי בוקר היה מגיע לבית המלון, ומכין עוגות לשביעות רצונם של האורחים. באחד הימים חלה אופה הבית של קנצלר אוסטריה, שהיה אמור להכין קינוח מרשים לארוחה חשובה עבור שר החוץ האוסטרי. האופה של הקנצלר המליץ לקרוא לאותו יהודי בן ה-16 בשם זאכר כדי שיחליף אותו.

לימים נודעה אותה עוגה מפורסמת, המורכבת משתי שכבות של עוגת שוקולד וקרם במרכזה, בשם ה'זאכרטורטא'. שמה יצאה למרחקים, ואותו זאכר והעוגה שהמציא הפכו לאחד מסמליה הקולינריים של אוסטריה. העוגה אף נכנסה לפנתיאון סמלי וינה ואוסטריה.

אדוארד, בנו של פרנץ, לקח את העוגה צעד נוסף קדימה. הוא הקים בית מלון בלב העיר, שגולת הכותרת שלו היה מנת הזאכרטורטא המפורסמת – מנה שרק באותו מלון היה ניתן לקנות, ממש באותו הטעם שקיסרי אוסטריה אהבו לאכול בהנאה מרובה.

בשנת 1876 השכיל אדוארד לרשום את העוגה כפטנט. אלא שהטוענת לכתר, קונדיטורית קפה דמל, שהיתה במשך שנים ספקית העוגות והמתוקים לקיסרות אוסטריה, טענו כי פיצחו את המתכון המקורי של זאכר, והציעו ללקוחותיהם את "ארוחת הבוקר של זאכר".

50 שנות מאבק. עוגת ה"זאכרטורטה" (צילום: David Monniaux/ ויקימדיה)

אך אדוארד פשט את הרגל, הפסיד את המלון שהקים עם אביו ונאלץ לעזוב הכל. על מנת להתפרנס הוא עבר לעבוד בקפה המתחרה, קפה דמל, כשהוא מביא איתו את הנדוניה: המתכון המקורי של הזאכרטורטה. ברוב חוצפתם שינו ב'קפה דמל' את המתכון המקורי, ובמקום קרם השוקולד החלומי שבין השכבות, הם שמו -אבוי – ריבה.

אם לא היה די בהעתקה זו, בשנת 1877 הקים קרל, בנו השני של פרנץ זאכר, מלון חדש בבאדן, עיירת נופש וינאית. שם, ברוב חוצפתו, הוא הגיש לאורחים את "ארוחת הבוקר של זאכרטורטה", אותה ארוחת בוקר מפורסמת וידועה. וכך הסתבכו להם העניינים כשכבודו וזכויותיו של ממציא העוגה נרמסים ברגל גסה, הן בבית המלון החדש והן בקפה דמל.

במשך שנים שררה איבה בין הצדדים, עד שצד אחד הרים את הכפפה ותבע את הצד השני. כך, במשך למעלה מ-50 שנה, התנהל משפט עקוב שנאה בין שני אחים, בניו של זאכר, ובו התקיים דיון מרתק – למי שייכת עוגת הזאכרטורטה?! האם היא שייכת לקפה דמל, שקיבל את המתכון ביושר? האם היא שייכת לבית המלון שהוקם על חורבותיו של המלון שהיה שייך למשפחת זאכר, או האם היא שייכת לבן הצעיר קרל, שהקים את המלון בבאדן?

שתי מלחמות עולם אמיתיות לא יכלו להסתיר את מלחמת העולם השלישית שהתחוללה בבתי המשפט. עורכי דין ושופטים הלכו באמצע הדיונים לעולמם, אך הדיון רק הלך והחמיר.

רק לאחר חמישים שנות שנאה, ובתוספת הוצאות רבות, ניאותו הצדדים להגיע לפשרה. קפה דמל קיבל את הזכות לכנות את העוגה המפורסמת כל כך בשמה האמיתי – הזאכרטורטה.

ובינתיים בברכת הדגים

מסעדות יהודיות לא מעטות יש בתל אביב של היום. מי לא מכיר את 'סנדר' הוותיקה, או את 'קיטון' של הבוהמה הוותיקה של תל אביב? אבל רק אם תזמינו לכם מנת גפילטפיש, תוכלו לדעת בנקל מהו מוצאה של המסעדה – פולניה או שמא הונגריה.

כדי להעמיק את גודל המחלוקת, הפרעתי לאורנה רסקין ממסעדת קיטון ממש באמצע ההכנות לראש השנה. "השנה", היא אמרה לי בקול ממש חלשלוש, "הכנתי מעל ל-2000 קרפלך". כשהגיעה ל-700 קציצות גפילטעפיש, היא הפסיקה לספור.

ניסיתי לדובב אותה על מנת שתגלה לי מהו ההבדל בין הקציצה הפולניה לאחותה ההונגריה. אורנה אומרת ש"אין דבר כזה גפילטעפיש הונגרי". לדבריה יש רק אפשרות אחת – קרפיון פולני, שנשם את אוירת השטייטל האמיתי ואחר כך, אחר כבוד, הפך לקציצת דג מתקתקה. כל ניסיון אחר, של הוספת שום כתוש עם פלפל שחור ואדום, הוא חיקוי לא מוצלח של המקור.

בינינו, אם היה רשום על זה פטנט, יכול להיות שגם על זה היו מוצאים היהודים סיבה לריב, לא פחות מאשר על הזכויות לזאכרטורטה.