כל החודש האחרון רציתי לכתוב לקראת השנה החדשה. לסכם חוויות, לערוך חשבון נפש, לשתף במחשבות. התכוונתי באמת, אבל משקל כל יום ויום גדול מזה של שנה שלמה. יום וטרדותיו, יום ויצירותיו – מהיום, למחר, ולשבוע הבא ולעוד חודש… אבל לגייס את עצמי לשנה הבאה, קל וחומר לזו שחלפה כבר, לא נמצא הכוח (והרי כלל ידוע בפיזיקה שכדי לנוע אחורה בזמן נדרשת כמות אנרגיה השווה למשקל המעמסה הנפשית כפול מהירות האור הגנוז). אבל הגיע ערב ראש השנה, "זֶה-הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ" (מסכת ראש השנה), וסמוך כל כך לנקודת הראשית הזו נכפפים מעט חוקי יום-יום בפני הרצון; ומשהו, בכל זאת, אולי אצליח לדלות מן הסדקים.
שאל אותי אתמול חבר שאינו יהודי על פשר המנהג לברך ב"שנה טובה" הרבה לפני שמתחלפת בפועל השנה. עניתי לו שחודש שלם מתכוננים היהודים לראש השנה וליום כיפור; בטהרה ובסליחה ובחשבון נפש, ולכן טבעי לנו לברך שנה טובה לפני המועד. כמה קינאתי אז במי שהחודש שחלף היה עבורו באמת רב במשמעות, בהזדקקות והיזקקות רוחנית; וכמה הייתי רוצה להעצים רגע-הזדמנות זה עבור עצמי ועבור חברי.
זה לא שאין ניסיונות, סיכומי שנה, הרמות כוסית, ברכות. גם מפגשי למידה משמעותיים וקבלת החלטות אישיות וקבוצתיות כונסות בקהילה שאני חלק ממנה פעמים רבות לימים אלו. אבל התבוננות פנימית-רוחנית אשר מתוכה נשלחת היד המגששת אל האחר, אל הציבור, העם והאנושות, התבוננות פנימית זו שאני חושב שהתפילה בימים אלו (ואולי תמיד) קוראת לה, אבל אשר אינה נוגעת עוד בנפשנו (נפשי) החילונית, לתפילה זו טרם מצאנו חלופה. ברי המזל שבינינו יטבלו תפוח בדבש ויאכלו ארוחה טובה בחברת אנשים אהובים (וזה כלל לא מעט) – אבל האין אנחנו זכאים לבקש לעצמנו גם יותר מהמועד הזה, מהמועדים האלו?
כמה מחשבות.
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם… רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם–וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". כך כתוב בפרשת השבוע בשבוע שלפני ראש השנה – פרשת ניצבים. פרשנות מעניינת מתמקדת במילה "כֻּלְּכֶם". לפני ה' (תהיה אשר תהיה משמעות הכינוי הזה) ניצבים כולם, ורק כולם – רק יחד, למרות שמטבע הדברים העמידה הזו יש בה משהו רוחני מאוד. זה לא ה"הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" הפשוט, אלא מפגש משותף ובלתי אמצעי עם איזשהו קיום שאינו יום-יומי, עבור רובנו לפחות. איך יכולה החוויה הזו להימהל בחיים עצמם?
"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל" (במדבר לג). החניה הראשונה של בני ישראל בצאתם ממצרים היא בסוכות (החג ההוא שנגיע אליו אם נצלח את ראש השנה וכיפור). משם הם ממשיכים עד לקצה המדבר ואז קורה משהו מעניין. הם עוברים במקום שנקרא פִּי הַחִירֹת – כלומר על סף החירות ("על סיפו של הדרור" יקרא לזה אלתרמן ב"ליל חניה") ושם "וַיָּשָׁב", ביחיד (כנראה משה), ואילו על יתר העם נכתב "וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל". בפשט – הוא חונה על ליד חירות והם ממשיכים ולנים לפני העיר מגדל. אבל מזמין לדרוש – הוא חונה לבד על פי החירות והם ממשיכים לגדול, כי אינם גדולים עדיין דיים לחנות איתו שם, אבל גם הוא רק "עַל פִּי החירוּת", שוב הוא על הסף ולא עובר – כי את הסף לחירות ניתן לעבור רק יחד (בניגוד לדימוי של "חפשי זה לגמרי לבד"). אחר כך באים עוד נפתולים רבים, וחציית ים סוף, ואולי אפילו מעבר נוסף באותו מקום – אבל מאז אנחנו מחכים, להיות בוגרים מספיק כדי לחנות יחד על פי החירות – ואולי אפילו לעבור… "זוֹ שְׁעַת תְּמוּרָה, בָּהּ נַעֲמֹד אִלְּמִים / עַל גְּבוּל הָאוֹר – לְאָן יִפְנֶה לִבֵּנוּ? / הַאִם נַחֲזֹר אָחִי, הֲנַעֲבֹר"? (לאה גולדברג).
עודי כותב ואני מקבל ברכה לשנה החדשה מאדם יקר, הנפתחת בקטע מברכת קיבוץ גלויות "תְּקַע בְשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקָבֵץ גָּלֻיוֹתֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ יַחַד"… כל כך עמוק החלום הזה על חירות משותפת שהוא קיבל מקום של כבוד בתפילת שמונה עשרה. יש מי שקל להם לראות את המסר הזה, את הקשר שבין שחרור וקיבוץ גלויות, כעניין לאומי בלבד. לאחרים קל לראות את הסיפור הבין-אישי, כמנותק מקהילה רחבה יותר. האמת היא בעיני שוב לא בקצוות וגם לא באמצע, והשאלה היא – איך למצוא את נקודת האמת הזו?
"היש לנו בזמן הזה נקודה מרכזית כזאת, נקודה הנדסית בנפשו של כל אחד מאתנו, אשר מתוך תנועתה יתהווּ בעל כרחו אותן התמונות, אשר כולן יחד, בכל הנפשות, יצטרפו ליצירה לאומית אחת, ליצירת עולמנו החדש? ומה היא הנקודה הזאת?… ברור בעיני, כי במידה שכל אחד מאתנו יבקש לחיות את ה'אני' של עצמו מראשית שרשיו עד סוף פירותיו, מתהום ארעא עד רום רקיע, – בה במידה ימצא בעצמו את הנקודה שאנחנו מבקשים, כי דבר אחד אנחנו מבקשים כולנו, אם כי מצדדים שונים – כי את עצמנו אנחנו מבקשים…". כך שואל ועונה גורדון (תוך שהוא מפנה חיצי ביקורתו דווקא לענק אחר של הרוח – לי.ח ברנר).
האם יש דרך לבקש את היחד ולבקש את הרוח? ולבקש את הקשר הבל-ינתק ביניהן תוך העצמת העצמיות, פיתוחה והרחבתה, תוך קנאות לחירות, חירות כל-אדם וצלם אלוהים בו? האם יש דרך לחיות שאלות אלו, לשוותן לנגדנו תמיד ביום-יום שלנו ולא רק בשעות התפייטות של ערב חג? אולי בשנה הבאה פתרונים.
שתהיה שנה טובה. שנה של שלום על סוגיו וגווניו וחירות על סוגיה וקיבוץ גלויות פנימי וחיצוני. שנהיה כולנו יותר אחד ושכל אחד יהיה יותר אחד ושתִמתק השנה לנו במאבקינו ובדרכינו ומאושרנו כי יגדל.
