מלכים ב, פרק כה'

הפרק האחרון בספר מלכים ב'.

התחלנו בשאול, המלך הראשון שאיחד את ישראל לממלכה אחת, עברנו דרך דויד ושלמה שמלכו על הממלכה המאוחדת, המשכנו בפירוד הגדול עם עליית רחבעם, ומאז – סדרה ארוכה של מלכים (ומלכה אחת), שרובם היו גרועים הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מדינית, חורבן ממלכת ישראל ולבסוף, בפרק הזה, חורבן ממלכת יהודה.

החורבן כולל הגליה של כמעט כל העם לבבל ושריפה, שבירה וניתוץ כל זכר מבית המקדש ומהעיר ירושלים על מבצריה וחומותיה.

רשימת כל מה שנשרף וחוסל אפשר לקרוא בפרק – זה נראה כמו רשימת מלאי שגרמני דקדקן בוודאי רשם כשאסף את שאריות הלבוש שהותירו היהודים בדרכם למשרפות. מוזמנים לקרוא בעצמכם – לא ממש נעים.

לסיום, מחליט מלך בבל להשאיר ביהודה את דלת העם וממנה עליהם מלך מטעם, את גדליהו.

(כב)וְהָעָם הַנִּשְׁאָר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר הִשְׁאִיר נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּפְקֵד עֲלֵיהֶם אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן:

גדליהו אמר לעם העלוב והמובס שנותר – עבדו את אדמתכם ונשלח מיסים לבבל – העיקר שיתנו לנו לחיות.

אבל – הקנאים בקרב העם לא אהבו את הסידור הזה. והתוצאה – רצח.
עוד אחד בסדרת הרציחות של מלכות ישראל ויהודה:

כה)וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶּן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָֹרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָהוּ וַיָּמֹת וְאֶת-הַיְּהוּדִים וְאֶת-הַכַּשְֹדִּים אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ בַּמִּצְפָּה: 

אחרי הרצח הזה, ברחו כל הנותרים למצרים. איזו סגירת מעגל עצובה – משה הוציא את עם ישראל ממצרים ושארית הפליטה לאחר החורבן בורחת למצרים.

ובינתיים בבבל, יהויכין ושאר אנשי יהודה שהוגלו לבבל חיים. יהויכין יוצא מהכלא ומקבל כבוד של מלכים. אלה הם השאריות המוצלות מאש החורבן שעוד ישובו בעתיד לארץ ישראל. אילולא היה יהויכין מרכין ראשו, לא ברור מאיפה היה מתרומם העם היהודי בחזרה.

מזל שבבבל לא היו קנאים שהחליטו לרצוח את יהויכין ובכך לחסל סופית את עתיד העם.

הפרק הזה כולל בתוכו 4 ימי צום שהדתיים בינינו מקיימים עד היום:

• צום לזכר תחילת המצור על ירושלים – עשרה בטבת.
• צום על הבקעת חומות העיר – יז' בתמוז (אותו יום גם בחורבן בית שני)
• צום על החורבן עצמו – תשעה באב (אותו יום גם בחורבן בית שני)
• צום על רצח גדליהו – ג' בתשרי

כל הצער מתנקז לפרק אחד.

זהו. חורבן בית ראשון הושלם.

ההבטחה האלוהית התפוגגה אל מול חטאי ממלכות ישראל ויהודה ולמול טפשות, יהירות, מדיניות אזורית כושלת וקנאות של מנהיגים ומורדים.

אז מה הלקח?

האם ההבטחה הזו שרירה לעד?

אני לא מתיימר לדעת את התשובות לכל השאלות האלה.

אני חושב שהמסר הוא  – קנאות OUT, פרגמטיות IN.

בן גוריון הבין זאת. מנהיגי ערב ב 48 לא הבינו זאת. הפרגמטיות ניצחה והביאה פריחה עצומה.

והיום – מנהיגי ישראל ומנהיגי הפלסטינים לא מבינים זאת.

והתוצאה תהייה …..