כשנרשמתי ללימודי ספרות עברית לתואר שני, ניסו הוריי לשכנע אותי שלי אין כל סיכוי להצליח בתחום הזה בישראל, ולא מהסיבה שהנו מבוקש או משתלם פחות מתחומים אחרים, אלא מסיבה אחרת לגמרי. הם טענו: "עיקר הכוח והשליטה בתחום הספרות כאן נמצא בידי האליטה האשכנזית-שמאלנית, שלא תניח לאף אחד שאינו אחד מהם, או, לפחות, מומלץ על ידי מישהו מטעמם, להתקרב אל הצלחת. בין אם זה בגלל השקפותיו הפוליטיות השונות משלהם, בין אם בגלל מוצאו האחר, בין אם הוא לא מהבועה התל-אביבית. עזבי אותך מהאשליות. הברנז'ה הכותבת הזו לעולם לא תראה אותך בתור מה שאת. היא תראה רק את מה שאת מייצגת עבורם. מה שלא תכתבי ואיך שלא תכתבי, היא לא תקבל אותך לחיקה. במקרה הטוב – תציב לך תקרת-זכוכית".
סירבתי לקבל את הגזרה הדטרמיניסטית הזו בכל מהותי. כן, אני ממוצא רוסי, כן, אני ימנית וגם ירושלמית לשעבר. אז מה? אהבתי את השפה העברית וספגתי את הספרות והתרבות הישראלית מאז שעליתי לארץ בתור ילדה. הייתי כה נאמנה לאהבתי לתחום וכה משוכנעת ביכולותיי להצליח בו, שדחיתי את הפצרותיהם של הוריי, נציגיו של "דור המדבר" של שנות התשעים, על הסף. הייתי חייבת לנסות את מזלי ולהגשים את חלומי בטרם אוותר עליו. הלכתי עד הסוף.
נכון לעכשיו, עבר די מעט זמן לפעילותי בתחום הכתיבה, המדעית והיוצרת, שאוכל להצביע על מקומי המובהק בו. אני מרגישה, שאני עדיין רק בתחילת הדרך. ועם זאת, היכרותי הקרובה יותר עם סופרים ישראלים מובילים ויצירותיהם אכן מציבה אותי מול אתגר לא פשוט.
בראי ההיסטוריה של המאה העשרים במערב, ובישראל בפרט, נוצר מצב שרוב פעיליה המובילים של ענף הספרות והתרבות משתייכים באופן טבעי לשמאל הליברלי, האליטיסטי ובמובנים רבים – הומוגני. כולנו חשופים במידה זו או אחרת למפעל חייהם היצירתי, בין אם הוא מקרין את עמדותיהם החוצה, ובין אם לאו. למשל, אין ילד בישראל שאינו מכיר את השחקנית גילה אלמגור ואת ספרה היפיפה "הקיץ של אביה". האם עצם שייכותה של אלמגור לאליטה הזו נועד להעצים את ערכו של ספרה, או להמעיט ממנו? התשובה היא, לא זה ולא זה. זה פשוט מה שיש. כי אם נתחיל להתייחס לאלמגור כאל אישיות מתנשאת ומנותקת ולפיכך לא ראויה להערכה כמחברת, אז נשאר לגמרי ערומים מהקלאסיקה שלנו, שנכתבה על ידי א.ב. יהושוע, דויד גרוסמן, עמוס עוז, מאיר שלו, חנוך לוין. אנחנו מדינה צעירה, ועוד לא נכתבה פה קלאסיקה אחרת.
זה מצב בעייתי ואמביוולנטי. מצד אחד, יש לנו במה להתגאות ואנו מוכרים בעולם בזכות היוצרים האלה. מצד שני, אי אפשר שלא לקחת בחשבון סופרים ישראלים רבים אחרים, ידועים פחות, שעמלים למען מיצובה של השפה העברית ומבקשים לתת ביטוי אחר, שונה מהמקובל, לרחשי ליבם ולמציאות המקומיות. מדי שנה נשפכים על מדפי חנויות הספרים בישראל מאות עותקים של יצירות מקוריות ומעניינות, שלא כל כך זוכות לתהודה. חלקן אף נקטלות על ידי הביקורת הממסדית או מאופיינות כספרות שוליים או ספרות זולה. כך נוצר האפקט של תקרת הזכוכית, שממנו הזהירו אותי הוריי. חופש הביטוי וכביכול שוויון ההזדמנויות בכתיבה מצד אחד, והקושי לזכות בהכרה ובהוקרה כיוצר כותב מבלי שתהיה מזוהה אידיאולוגית עם ערכיה של צמרתה הספרותית והתרבותית של ישראל מצד שני.
כבר דובר רבות לגבי מצב דומה בתחום השירה העברית בזמננו. משוררים, בעיקר צעירים, המתוסכלים מהאליטיזם השורר בתחום, כאילו הינו זירתו הבלעדית של מנחם פרי וכמוהו, המכתיבים מהי שירה ומהי לא, התמרדו ויצאו אל "העולם הגדול", אל העם. כך נוצרו מיזמים נועזים, שנועדו להנגיש את השירה להמונים: תנועת ה"ספוקן וורד", קבוצות "ערס-פואטיקה" ו"הבריגדה התרבותית של דור וחצי (הרוסים)", שמשקפות את ערכיהם של מיעוטים עדתיים ותרבותיים בישראל ועוד. שירים רבים מתפרסמים ברשתות החברתיות ואתרי האינטרנט, נתלים על קירות הבניינים ונדפסים על גבי התחתיות של בירה. ההבדל בין השירה והפרוזה הוא שרומן, או אפילו סיפור קצר, קשה להדפיס על גבי תחתית בירה או להקריא מול קהל מאחת הבמות הפתוחות. בנוסף, משך זמן כתיבתו הוא ארוך פי כמה, ובדרך כלל הוא מצריך גם עורך מקצועי. מיהו העורך הזה יכול להיות, אם הסופר הצעיר, המוכשר והשאפתן אכן מבקש להתפרסם בישראל? נכון מאוד, מנחם פרי וכמוהו. אין לנו אחרים. בינתיים.
יצירה ספרותית טובה חייבת, לדעתי, לשרת מטרה אחת ויחידה – לדבר בשם הספרות. כל הקשר אידיאולוגי, פוליטי או ערכי היוצא ממנה הוא אינו רלוונטי, או רלוונטי פחות, כל עוד אין ביצירה זו דבר פוגעני או מסית בצורה מפורשת. כמו שתמונות של אימפרסיוניסטים משקפות חוויה או ראיה מסוימת של הרגע הנתון על ידי הציירים, כך גם זכותו של כל יוצר כותב לתת ביטוי לעולמו הפנימי ולאופן שבו הוא רואה את התקופה שהוא מתאר. יחד עם זאת, ערכה של יצירה כתובה, בין אם זה רומן, נובלה, סיפור קצר או מסה, אמור להיקבע אך ורק לפי סגולותיה הפרטיים ותרומתה הכללית לתרבות הישראלית. וכמו בכל תחום אחר במדינה דמוקרטית, גם בתחום הספרות בישראל חייב להיות שוויון הזדמנויות מעשי. אישיותו של המחבר, אפילו של מחבר ידוע, היא לא זו שתקבע אם כתביו יצאו או לא יצאו לאור. נהפוך הוא: כתביו הם אלה שאמורים לעצב את אישיותו של אותו מחבר בעיני קוראיו. רק נזכיר, שלמזלנו, קהל הקוראים בישראל הוא מאוד הטרוגני. מאוד.
אתגרי הגדול הוא ליצור משהו כזה, שידבר בשם עצמו ולמען הספרות. משהו, שגם איש אקדמיה וגם אדם מן השורה יוכלו להתחבר אליו. משהו, שלא יאלץ אותי להתפשר על האמת הפנימית שלי והערכים עליהם גדלתי. משהו, שיפתח לי שער לעולם הספרות הישראלי, אליו אוכל להיכנס עם ראש מורם ולהניח את כבודי כיוצרת כותבת וחוקרת התחום במקומו.
