במלאת שישים שנה לכניסתם של תשעה תלמידים אפרו אמריקאים לבית הספר התיכון בליטלרוק, ארקנסו, התקיים טקס מרגש באולם הספורט של בית הספר. שבירת ההפרדה הגזעית, שהייתה נהוגה עד אז בבתי הספר הלבנים בארצות הברית, נחשבת כהישג חשוב של התנועה האמריקאית לזכויות האזרח. התנועה שמה לעצמה למטרה להביא לשוויון בין שחורים ללבנים בארצות הברית, ולהמשיך את התהליך שהחל עם ביטול העבדות במדינה בשנת 1865.
כשתשעת התלמידים והתלמידות צעדו לבית הספר התיכון, בספטמבר 1957, בעקבות החלטת בית משפט, נדרשה נוכחות של צנחנים פדרליים על מנת לאפשר את כניסתם. לא ניתן היה לדמיין אז את קבלת הפנים לה יזכו, שישים שנה מאוחר יותר, שמונת הנותרים מאותה קבוצה, כשייכנסו שוב בשערי בית הספר.
קהל מעורב ונרגש של תלמידי התיכון הנוכחיים, שחורים ולבנים, ובנוכחות הנשיא לשעבר ביל קלינטון והמושל הנוכחי של ארקנסו אסא האטצ'ינסון, קיבל את התלמידים לשעבר בדגלים, תשואות וחיבוקים. ראש העיר הנוכחי, והנשיא לשעבר קלינטון, קיבלו את פניהם בשער בית הספר, והם הושבו בשורה הראשונה באולם הספורט הבית ספרי. מקום של כבוד נשמר לחבר החסר מביניהם, ג'פרסון תומאס, שנפטר ב-2010, ובשורה הראשונה נותר כיסא ריק ומכוסה באבנט בצבעי בית הספר.
ב-25 בספטמבר 1957, המצב היה שונה. מושל ארקנסו דאז, אורבל פובוס, קרא לחיילי המשמר הלאומי (הכפופים לו על פי חוקי ארצות הברית) למנוע את כניסתם של תשעת התלמידים והתלמידות שהתכוונו לשבור את ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה באותו הזמן. במשך יומיים נמנעה כניסתם של התלמידים השחורים לבית הספר. נדרשה התערבות של הצבא הפדרלי, הכפוף לממשל בוושינגטון, כדי שהמאורע ההיסטורי יתאפשר. נשיא ארה"ב באותו הזמן, דוויט איזנהאור, הורה לחיילים לעצור את ההמון הזועם שהתבצר סביב בית הספר. ובכל זאת, צעקות, עלבונות וקריאות גנאי הוטחו בתלמידים האמיצים על ידי המון לבן וזועם, בעודם צועדים לשער בית הספר.
אך הקושי לא הסתיים עם היום הראשון. בנאומה השבוע, תיארה גלוריה ריי קלמארק את יומה האחרון בבית הספר. "ביום האחרון של בית הספר חילקו את ספר המחזור. החזקתי את הספר שלי וידעתי שנהוג שאנשים חותמים זה לזה על הספרים" נזכרה, "אבל ישבתי שם, נערה בת 15, וחשבתי 'מי יחתום על הספר שלי? אל מי אעז ואגש ואבקש שיחתום על הספר שלי?' ישבתי שם עם הספר פתוח, וילדה בשם בקי שהתכתבה איתי בסתר, ניגשה וחתמה על הספר שלי. אבל אז ילדה אחרת באה וחתמה גם היא. היא כתבה 'בעידן אחר, היינו יכולות להיות חברות'".
ביל קלינטון, יליד ליטלרוק, נשא נאום מרשים וקרא לנוכחים לחגוג את הישגי העבר, אך להמשיך להילחם על דמותה של ארה"ב בעתיד. הוא תיאר לנוכחים את ההשפעה המחנכת שהייתה לאירוע זה עליו, כילד בן 11, שבעזרת משפחתו הבין את העוול שנעשה לתלמידים אלו, וראה את השנאה הנוראית בה נתקלו.
בנאומו התייחס קלינטון לכך ש- 99.5% מהגנום שלנו זהה, ובכל זאת כולנו מתייחסים לחצי האחוז השונה. הוא דיבר על כך שבארצות הברית אוכלוסיות שחשות שהן נדחקות מהמרכז מתווכחות אלו עם אלו ומתמקדות בנטירת הטינה שלהן. ושזה מוביל לניסיונות שנעשים לדחיקת אוכלוסיות מסוימות מיכולת להצביע, ובהמשך אומר שבעקבות כך "מדינות מסוימות חושבות – 'אה, האנשים האלה כל כך עסוקים בנטירת טינה, כל כך מפולגים בינם לבין עצמם, בוא נתעסק להם בראש. נכון שהאינטרנט זה דבר נפלא?'" (רמז לחקירה שמתנהלת בארצות הברית בימים אלו על הטיית דעת הקהל באמריקה בבחירות האחרונות לנשיאות, הטייה שהתבצעה באמצעות חשבונות פייסבוק וטוויטר מזויפים שהופעלו על ידי רוסיה – מ.ה.).
"בחיים יש תשובות מורכבות יותר מ'כן' ו'לא'. בגלל זה דמוקרטיה צריכה מגוון דעות ודיונים" הוסיף, "אני לא חושב שהתלמידים שהגיעו לתיכון המרכזי ליטל רוק רצו לרכוש השכלה טובה וליצור לעצמם חיים טובים, כדי שהם יהיו בשליטה וייקחו את כל מי שנראה אחרת מהם ויחנקו אותם עד שהם לא יוכלו לנשום. אני חושב שהם רצו להיות חלק מאמריקה. חלק מעולם. אי אפשר לעשות את זה אם אתה כל הזמן חושב על חצי האחוז שמהווה את ההבדל בינינו".
קלינטון המשיך ושיבח את התלמידים והוריהם על מעשיהם וציין את החשיבות שהוא רואה ברכישת השכלה ואת החשיבות שבפיתוחו של כל ילד. הוא אמר "הייתי רוצה להגיד לכם – עבדתם 60 שנה. צאו לסיבוב ניצחון. שימו את נעלי הריקוד שלכם. תבלו. במקום זאת עלי להגיד לכם 'תנעלו מגפיים, צריך לצאת לצעדת מחאה'".
