"אור החיים ביום קטנות" כתב א"ד גורדון, וכשקוראים את 'רווקים ואלמנות', ספרו החדש של ירמי פינקוס (הוצאת כתר), המשפט הזה מקבל טוויסט חדש ומעניין. פינקוס לוקח את הנטייה למציצנות, שמלווה לרוב בבושה, לשיאים חדשים של אנושיות. גם תכונות ופעילויות שהן מרכזן של חברה אנושית כמו רכלנות, קטנוניות ופנקסנות מקבלות כאן אישור ויוצאות מתחומו של 'צד הצל' למרחב הלגיטימי.

בסיפור הראשון בספר נרקמת מזימה של דייר נגד בעל הבית שלו, בגלל כוונתו של האחרון למכור את הבית. הדייר לא מתכוון לוותר על שכר הדירה הנוח שיש לו, אבל עץ יפה בגינת הבניין מאיים על המזימה המושלמת שהוא תכנן. בסיפור השני הקוראים פוגשים ילד בודד שחושב שהוטל עליו כישוף וכשהעולם החיצון מתמוטט עליו, והוא מחפש נחמה וחברות בעולם המבוגרים. כל דמות בשלושת הסיפורים שמרכיבים את הספר החדש נעה בין להיות קוריוז, לבין דמות שמזדהים איתה. היכולת של פינקוס לנוע על הציר הזה בין לעג לחיבה היא לא פחות ממופלאה.

בין יצירות שונות של כותבים ישראליים בלטו לי תמיד כמה בהקשר המציצני-אנושי של חיי הקהילה. הראשון בהם הוא השיר "אם אתה בסביבה" של יצחק קלפטר. שמתאר חווית חיים פשוטה ומדוייקת, כולנו רוצים לראות איך נראית באמת גברת שמידט, אשתו של הקצב, והשיר מאפשר לנו לדמיין אותה בצורה מושלמת. היצירה השנייה היא סיפור ילדים והמתח בין עולם הילדים לעולם המבוגרים, "ילד הכרובית", של יהונתן גפן הוא סיפור ילדים למבוגרים. הדמויות בספר הן עולם למלואו, כל אחת עם התכונה המוקצנת שגפן מבליט אבל שוב, נעה על המתח המרתק בעיני בין להיות מגוחכת ובין להיות אנושית ומכמירת לב.

לכתוב סאטירה בימינו נחשב לנחלת תכניות הפריים טיים, בין אם ארץ נהדרת ובין אם גב האומה. לסאטירה אין כבר מקום בחיי היום-יום הפשוטים, היא הולאמה לספירה הפוליטית, ולכן 'רווקים ואלמנות' מציב אתגר חדש למי שמנסים לעצב את התרבות בישראל. כי אפשר ומותר ואף ראוי להתייחס לרצון ולצורך שיהיה לך דירה משלך, לא רק בהקשר של כחלון וההבטחות שהוא מפר. ואפשר לבקר את הצבא ואת ההשפעה שלו על המרחב הציבורי בלי שזה יהיה מלווה בעימות עם מירי רגב ואפשר לבחור להיות ציוני ולחיות בארץ בלי שהסאבטקסט יהיה שאתה פראייר.

פינקוס מביא בכל אחד מהסיפורים דילמה ערה שקיימת כיום בחברה הישראלית, בלי ליפות אותה או להחליק אותה. הוא מביא את הדילמה בצורה כל כך אישית, על הכיעור והאגואיזם והקנאות שיש בבחירות היום-יומיות שלנו אבל גם ממחיש את היופי והאהבה שיש באדם.

ועוד כמה מילים על מציצנות

בשבוע שעבר עלתה העונה השמינית של הדוקו-ריאלטי "מחוברים". העונה החדשה עלתה בצל מותו של אמיר פרישר-גוטמן. כביכול אין יותר מציצני מהפורמט של מחוברים, אבל משהו לא ממש עובד. אולי זה כי המשתתפים מבינים לגמרי את המשחק ואיך התכנית תשפיע על הקריירות שלהם, משהו לא כנה עד הסוף. ובתכנית מסוג כזה עם אין כנות או לפחות משהו שמרגיש כמו כנות זה פשוט לא עובד. לאחר צפייה בחמישה פרקים אין ספק שמי שגונבות את ההצגה מהטרגדיה של פרישר-גוטמן הן הנשים שבחבורה, קרול צבי וינר, סימה דוכין ורינת גבאי שמסתמנת ככוכבת לא רק בתחום הילדים, וכמה חבל שבשלטי החוצות בחרו להשמיט את צבי-וינר.