מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973 "תפסה אותי" בנתונים הבאים: אני בן 25 רווק (למזלי אז), סרן, נווט ותיק בטייסת פאנטומים. ערב המלחמה אני בתורנות כ"מפקד תורן" של הכנף. אני נקרא בערב יום כיפור, טרם פתיחת המלחמה למבצעים של הכנף ומתחיל לקרוא את המברקים שמגיעים ממטה חיל האוויר, מוודא שכל היחידות בכנף קיבלו את העותקים המתאימים וההנחיה הראשונה היוצאת ממני (טרם שהוחלפתי על ידי מפקד הכנף בפועל שהגיע משהייה מחוץ לכנף) היא שמותר לנוע עם כלי רכב בכנף. תזכרו, ערב יום כיפור זאת לא הוראה פשוטה.

המלחמה פרצה למחרת ולמרות המוכנות, היא הפתיעה בעוצמתה, כמו רבים בטייסת הייתי בטוח בהתחלה שזאת רק פרובוקציה של הסורים בעקבות האירועים שקרו ב-13 בספטמבר 1973, אירועים אותם אספר להלן, מנקודת מבט אישית שלי.

בכותרות מאירות עיניים נכתב בעיתוני הבוקר של ה-14 בספטמבר 1973: "תוך כדי טיסת סיור שגרתית של מטוסי חיל האוויר אתמול, התפתח קרב אווירי שבמהלכו הופלו לאויב 13 מטוסים. לכוחותינו מטוס אחד מופל. טייסו חולץ בשלום".

השד יודע מה הביא את אותו הכתב להעניק לאירוע את ההגדרה "טיסת סיור שגרתית", מה שבטוח הוא שאצלי נחרט אותו סיור עמוק בתאי הזיכרון. ולא סתם… שלוש מילים…

ב-13 בספטמבר, יום קודם, קיבלתי תדריך מבצעי ממפקד הטייסת: משימתי להוביל זוג מטוסי 'פאנטום' לביצוע צילום "בלתי שגרתי" בעומק צפון סוריה. חתך הטיסה כלל טיסה בגובה נמוך מאוד, האצה למהירות מירבית, משיכה לגובה 40,000 רגל וביצוע 2 נתיבי צילום. הערכת המודיעין הייתה: "גילוי יהיה – ירוט בספק".  (ירוט – הכוונה למפגש עם מטוסי אויב) יצאנו למטוסים ובידינו מפות צרות וארוכות מהרגיל, אך ההנעה, ההסעה וההמראה היו כרגיל.

אל"מ דני (צילום: באדיבות במצולם)

הדרך למטרה

טסנו בגובה נמוך מאד מערבה ולאחר זמן קצר פנינו צפונה. ים מתחתינו, ים מסביבנו והגלים היו קרובים למטוס עד שלפעמים אפשר היה לראות דג, ששלוותו הופרעה, קופץ לאוויר וצולל בחזרה. טסנו כמה עשרות דקות צפונה כשהניווט – ניווט חישובי טהור, (באין תוואי קרקע לצרכי זיהוי וההסתמכות היא על מערכות אינרציאליות בלתי מדויקות) הזמן נוצל למעבר נוסף על המפסקים (ויש המון). כאן – אין מקום לטעויות.

לפי הזמן המתוכנן, ועם קצת 'אמונה' במחשב הניווט (הבלתי מדויק – דאז), פנינו מזרחה. כשהחל להסתמן במטושטש קו החוף הגברנו מהירות בעוד העיניים יוצאות מחוריהן קדימה, במאמץ לאתר את הנקודה הרצויה של חציית החוף. הדילמה הייתה: האם נראה את המפרצון הקטן או לא? (אחרי הכל, שטח זה אינו מוכר לנו מהניווטים באימונים). ואכן, 3 מעלות מימין התגלה המפרצון. תיקנו כיוון אליו ופתחנו מנוע ל"יבש מלא" (למנוע המטוס מספר דרגות, יבש מלא היא העוצמה המירבית לפני פתיחת מבער). לאחר מספר דקות פנינו שוב צפונה; מנוע על "מבער מלא", הגעה למהירות מרבית, משיכה לגובה 40,000 רגל, הגעה לגובה, הפעלת המצלמות – בדיקה. נרגעתי: כולן עובדות. חסר היה לי, לאחר כל הדרך, שמשהו לא יעבוד. כך גמרנו נתיב מס' 1 ופנינו דרומה לנתיב מס' 2, אלא שאז, בפניה, נשמעה הודעתו של הבקר (זה שעוקב אחרינו מיחידת הבקרה שלנו) : "מיגים כ-40 מייל (כ- 72 ק"מ) בשעה 11" (מצד שמאל קדימה)- אנחנו לא מודאגים. ושוב הבקר: "מיגים 30 מייל בשעה 10", חישוב זריז ואנחנו מגבירים למהירות המרבית המותרת עם מצלמות פועלות. הבקר חוזר בקול קצת מונוטוני: "מיגים, 20 מייל בשעה 10" וממשיך אחר-כך "10 מייל בשעה 9". חשבתי בליבי "רגע… מה קורה פה? הרי אמרו שלא יהיה ירוט!… בעצם… אמרו 'בספק'… אז יש ירוט…" אלא שאנחנו המשכנו 5 מייל נוספים על מנת לגמור נתיב ואז כשהמיגים היו בטווח של כ-8 מייל בשעה 8 שלנו הודיע לנו הבקר: "כוח מלא מערבה" כלומר ההוראה לנתק מגע ולהתרחק מהאזור.

נו, חשבנו, גמרנו עם הצילום וכפי הנראה שאיננו יכולים להפיל את המיגים. לא היה לנו, אם כן, מה לחפש שם עוד וניתקנו מגע דרום מערבה.

בינתיים שעטו כוחותינו ה"משולשים" (כינוי למטוסי חיל האוויר מסוג מיראז' בגלל כנפי הדלתא) צפונה, הסירנות בטייסת היירוט ייללו "מתנכלים למטוסינו" (המבצעים בסך הכל "סיור שגרתי"…) ומכולם, רק אנחנו היינו שלווים בקוקפיט, שכן למעלה בחוץ כבר נוצר מפגש בין מיירטינו "הרעים" לבין מצילינו "הטובים" והתפתח קרב אווירי. בערוץ הרדיו יכולנו לשמוע את צהלות השמחה "הפלתי אותו, הפלתי אותו…".

טוב, סיכמתי לעצמי, די לי בחוויות ליום אחד, עברנו בקשר לערוץ הנחיתה ונחתנו. המשימה בוצעה בהצלחה.

בחזרה לטייסת, לפני שהספקתי להוציא הגה מן הפה או להכניס לתוכו איזו לחמנייה, שאל אותי הקמב"ץ: "אתה יכול לקחת כוננות?" – "ודאי", השבתי ו-10 שניות לאחר מכן נשמעה הסירנה. כמו שהייתי, עדיין ארוז בציוד מן הטיסה שהסתיימה, רצתי למטוס הכוננות ובתוך כך חשבתי לעצמי: בוודאי "מיידי" (הגברת כוננות ללא המראה) נוסף, הרי הקרבות כבר נגמרו… אלא שפני הדברים היו שונים; הרמזור בעמדת היירוט הבהיק באור אדום – משמע – יש להמריא מייד. כך, כ-5 דקות מאז שעניתי "הן" לקמב"ץ – ושוב הייתי באוויר, בכיוון צפון "יבש מלא" שש אלי קרב.

בחזרה לזירה

בטווח של 40 מייל ממוקד הקרב (אתם ודאי זוכרים עדיין איפה הוא התקיים) הפנה אותנו הבקר להגן על מסוקי החילוץ שעשו את דרכם צפונה על מנת לחלץ אחד מטייסינו שנפגע בקרב האוויר ונטש את מטוסו במהלך הקרב.

מטוס פאנטום ישראלי במלחמת יום הכיפורים (צילום: לע"מ)

הדיאלוג בין המסוק והטייס נשמע בבירור אולם התמונה שהצטיירה לעינינו הייתה שהמסוק מתקשה במציאתו של הנוטש, ולא מצליח בינתיים להתביית אליו. בשלב זה צצה במוחי המחשבה: מדוע שלא אתביית אליו אני? מכשיר היה לי ותמורתו כבר שולמה בכסף טוב – אז קדימה! מקץ מספר דקות של טיסה בהתאם למכשיר הביות, גיליתי נקודה כתומה במים (סירת הצלה). הסבתי את תשומת הלב של הטייס (עמיתי) לנקודה משמאל המטוס.

להפתעתי, טען הטייס כי הוא רואה את הנקודה מימין למטוס. אמנם קמתי מוקדם באותו בוקר, חשבתי לעצמי, והספקתי כבר דברים רבים מאוד במשך היום, אבל עדיין ידוע לי איפה זה שמאל ואיפה ימין. וכך – אני בשלי והוא בשלו. לבסוף הסתכלתי ימינה ובאמת ראיתי נקודה נוספת ואילו הטייס הסתכל לשמאל וראה אף הוא… כן… נקודה.

אכן, שני טייסים היו במים – האחד ישראלי והשני סורי. בשלב זה לא נותר לנו אלא לכוון את המסוק לאזור.

סוף כל סוף הגיע המסוק, ולאחר פעולת חילוץ קצרה נימשה טייסנו מן המים. פעולת החילוץ של הסורי ארכה זמן רב, משום שהלה הסתבך בכל החוטים האפשריים (ראו הוזהרתם) ותנועת המים אל תוך פיו הייתה חד סטרית. לא היה לנו יותר מה לחפש במקום ואף הדלק אזל והלך. חזרנו לנחיתה.

בחברותא עם בקבוק שמפניה, שנשלח לנו על-ידי הניצול (הישראלי – הסורי לא שלח כלום), הגיע היום אל קיצו – אותו יום שהיה יום "כמעט שגרתי בחיי"…

בברכת גמר חתימה טובה.