בתחילת שנות ה-20 לחיי טיילתי בדרום אמריקה עם בן זוג אהוב במיוחד. הרגשתי אליו קרבה גורלית והייתי לגמרי איתו ולגמרי שלו – נוכחות מלאה בלי חשבונות, שמאוד אפיינה אותי בתקופה ההיא. הרגשתי מאוד נח וטוב איפה שאני. כשלא היה לי נח בערה בי האש, והיתה שם אש.
אהובי השתחרר מהצבא ויצא להגשים את החלום – המסע בדרום אמריקה. בתחילה נסע לבד, אחרי חודשיים באופן ספונטני הצטרפתי, הוא ביקש, אני הייתי שבורה ממחסור בו וכבר שבועיים אחרי שנסע באתי אליו.
אחרי התאקלמות קצרה עלינו על המסלול, הבנתי מה קורה, איפה אני נמצאת, התחלתי לקרוא את המפה. היתה תופעה שחזרה בכל יעד. אמבות. ישראלים צעירים גמורים, חיוורים, שוכבים במיטות לא יוצאים מחדרם. אמבה. אומרים שאחרי פעם אחת מפתחים חיסון. אז פניתי לאחד שתמיד מלווה אותי ואמרתי לו – "אלוהים, אני מבינה שזאת המציאות, וגם אני אחלה, רק בבקשה בבקשה בבקשה תעשה שזה יקרה בחדר שיש בו שירותים פרטיים… בבקשה בבקשה".
האמבות תקפו אותי בגו'נגל. בקתות עץ על קלונסאות גבוהות כי על האדמה טרמיטים. הייתי חצי מעולפת, בטוחה שהסוף של כל הסופים קרוב. אני זוכרת את אהובי נושא אותי על הידיים להתרוקן – נורא. המדריך שלח לקרוא לשמן. השמן הגיע, אני זוכרת אותו נכנס לחדר, לא פנים, רק דמות ובידיה ענפים גדולים – עליי קוקה. הוא התחיל לנופף אותם סביבי ונרדמתי, זכרתי קונדורים גדולים חגים סביבי וברוח כנפיהם מוציאים את השד שנכנס בי מעלה והרחק הרחק לאי שם.
קמתי בבוקר כאילו לא קרה דבר, במצב רוח טוב כהרגלי. יצאנו לבקר את השמן, קיבלתי מחרוזת משיער דקל וחרוזי זרעים, והרצאה על עבודתו. היה מעלף, רק רוחנית הפעם.
אני חוזרת ליום הטיול ההוא בערב יום כיפור, בתחילת שנות ה-40 לחיי, ושואלת שוב – "מה המסר שקיבלתי?" בתחילה, עוד אז, חשבתי שהשיעור שאני מקבלת הוא לא להיות חמדנית – "מה את מבזבזת לאלוהים את הזמן בבקשות מפונקות?!" – טעיתי. המסר הוא איפה את שמה את האמונה שלך ביחס לעצמך. כלומר, לו הייתי מאמינה שהטוב ביותר מכל הטובים שיש מגיע לי, הייתי מבקשת מאלוהים – "בבקשה בבקשה תעשה שלא אקבל אמבות, שלא אחלה. שמור עליי". אני מקבלת היום את המסר – בקשו את הטוב ביותר. כוונו גבוה, שהאמונה תהיה במקום הנכון. גם אני וגם אתם מופלאים ונהדרים.
בעניין התמונה: כשהיה בני בן 9 למד בחוג שיט. הוא ביקש שאצטרף אליו למשט ואני שמחתי ונחרדתי. כל חיי אני גדלה לאורך החוף, אוהבת את הים ומרגישה בו בבית, אבל תמיד נשארתי על החוף. יצאתי למסע עם בקשה כנה בלב שלא יהיו גלים, שהים יהיה רגוע… תסלחו לי כל משתתפי המשט שלא הבינו מה השתבש בסוף נובמבר, הים נראה מדהים גם מהצד השני, נהינתי אתכם מאוד וצילמתי אתכם באהבה, וגם את אחת התמונות היפות שצילמתי, תודה!
האהבה ההיא נשארה כזיכרון נעים לחזור אליו, אהבה אחרת הפכה לגוש כאב שלא נרפא כי האמנתי שלא מגיע לי הטוב שלה, ואהבתי היום היא דרך ארוכה, מסקרנת ומרתקת, מלמדת ומעשירה. מכל אהבותי למדתי שלאהוב את עצמי זו חובתי המוסרית הלא אנוכית בעליל. יום הכיפורים הוא בקשה של האלוהים – סלחו לעצמכם אהבו את עצמכם, תאמינו בעצמכם וייחלו לטוב ביותר (כשטוב לנו – כל העולם מרוויח). מה עצום הכח של פנייה המונית, של תפילה ציבורים משותפת, לאדם להכיר בטיבו, להתנער ולהשיל מעצמו את שגיאותיו שלא יחרטו בליבו חרטה.
חג שמח.
ואל תבקשו אמבות.
